על זכרון ושייכות/גלעד עובדיה

יום העיון השנתי לזכר אליק בן חורין, פיזיותרפיסטית שעבדה בתחנה הפסיכולוגית ונספתה בתאונת דרכים נערך ביום רביעי 6.5.09

דברים ליום העיון לזכרה של אליק/גילעד עובדיה

יום העיון לזכרה של אליק עוצר בתוכו את השילוב של זיכרון ושייכות. זיכרון לאליק שהייתה חברתנו לעבודה כפיזיותרפיסטית ומדריכה לרכיבה טיפולית. ושייכות, לקבוצה מיוחדת של אנשי מקצוע שאליק הייתה חלק ממנה, בתחומי התפתחות הילד, חינוך, ויעוץ השוקדים על מתן טיפול מיטבי לילדים.

אליק  הייתה חלק מהצוות של המכון להתפתחות הילד ושל התחנה הפסיכולוגית הקהילתית של חבל אילות. יום העיון לזכרה מסמל את החיבור שיש בין כל העוסקים בתחום הזה בערבה ובאילת. קבוצה לא כל-כך גדולה, אבל איכותית ומאוד ומסורה, של אנשי מקצוע במגוון מקצועות ותחומים המטפלים בילדים.

הרב תחומיות שאפיינה את ימי העיון עד כה משקפת את הפתיחות, הסקרנות והרצינות של אליק, ומאפשרת לנו להרחיב את הידע תוך פיתוח תפיסה טיפולית אינטגרטיבית בילדים ובמשפחותיהם.

כשניסיתי להיזכר בימי העיון הקודמים מצאתי רשימה ארוכה ומגוונת של מרצים והרצאות בתחומים שונים כמו שיטות טיפול בילדים עם C.P. ., טיפול דיאדי  עם תינוקות, טיפולים בכבדי שמיעה. תת"ח. חינוך מוסיקלי בגיל הרך, פוסט-טראומה בילדים, התפתחות העצמי, היבטים תיאורטיים וטיפוליים בילדים עם הפרעות קשב וריכוז, עבודת צוות ועוד.

יום העיון השנה מתרחש לאחר שלושה מועדים הנוגעים לשייכות ולזיכרון: פסח, יום השואה, ויום הזיכרון והעצמאות יומיים, שהם אחד. שלושתם נועדו להזכיר לנו אירועים מהעבר ולהם השלכות משמעותיות על חווית השייכות שלנו.

בהגדה של פסח נאמר: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה. מצווה עלינו לספר ביציאת מצריים". בספר דברים (טז, ג) נאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". ההגדה שהיא חלק מהמעשה הנועד להזכיר לנו את עברינו, משקפת רעיון מרכזי לפיו זיכרון של אירוע משמעותי מהווה יסוד בזהות העם ובמקביל בזהות היחיד. הזיכרון של יציאת מצריים מנקודת מבט דתית הוא זיכרון של הנס ואילו מנקודת מבט של יהדות כתרבות הוא ביטוי לחיבור שבין שותפות גורל לחופש של הפרט. אליק, היא ישראלה חורין,  גלמה באישיותה את השילוב הזה בין היותה בת-חורין וחופשיה   לבין השתייכות לעם ישראל בכלל ובפרט לקהילה הייחודית של הערבה ואילת.

יום העיון מעצם היותו מפגש של אנשי מקצוע מאפשר תחושה מסוימת של השתייכות. להשתייכויות שלנו יש ערך רב עבור העצמי תחושה אינטואיטיבית שכמעט ואין צורך להסבירה.

אני מבקש  להסביר מה כוונתי ברעיון שזיכרון ושייכות מהווים חלק במנגנון התחזוקה של העצמי. הזיכרון הוא נדבך מרכזי בחוויה של העצמי שלנו. אני מזכיר לעצמי,  או האני – כלומר האגו, מזכיר לעצמו. מה מוזכר? למשל אירועים מהעבר, כמקור לתחושת משמעות ורציפות לחוויה של העצמי. המנגנון הספונטני הזה של ההזכרות  שהוא כה מובן מאליו, הינו חלק ממנגנון התחזוקה של העצמי.

אחת הצורות שבהן ניתן לדמיין מהו העצמי שלנו הוא רצף בחלל ובזמן של זיכרונות שלנו את עצמנו. כדי לתחזק את הרצף הזה אנחנו למשל מצטלמים ועושים אלבום לילדנו עוד מההיריון של אימם. צורות אחרות של תחזוקת העצמי באמצעות הזכרות הן כתיבת יומן, שמירת מכתבים וחפצים משמעותיים מהעבר,  אוסף דיסקים המשמר מוסיקה מתקופות שונות בחיינו ופגישות מחזור ועוד. כתמונת משלימה נחשוב מה קורה כאשר לא ניתן להיזכר. כך אנחנו רואים שילדים שאומצו חווים חרדה קיומית לעיתים בגלל חוסר האפשרות לדעת בכלל ולהזכיר מה היה. מצב הפוגע בתחושת הרציפות והלכידות של העצמי שלהם.

את המושג של תחזוקת העצמי אני שואל מסדרת מאמרים שפרסם פנחס נוי, פסיכואנליטיקאי ירושלמי,  בעיתון שיחות בנושא התחזוקה של העצמי. במאמרים הוא דן בתפקיד של יצירתיות וחלימה. ברצוני להוסיף את מנגנוני ההזכרות וההשתייכות למודל התחזוקה של העצמי

הזיכרון האנושי הוא אינסופי כמעט וחלק ממנו משרת את המנגנון של תחזוקת העצמי.  אולם אף שהיקף הזיכרון כה גדול על מנת לא לסתום אותו יש מנגנונים של ויסות של גירויים חדשים. אחד מהם הוא ההשתייכות. ההשתייכות מקטינה את מרחב הגירויים הבינאישיים או הסביבתיים ובכך מאפשרת למנגנוני הזיכרון להתמקד ולחסוך במשאבים, הנפש יכולה להתבסס על חזרתיות במרחב מוכר כדי לשמור על תחושת הקוהרנטיות שלה ועל תחושת הרציפות וההמשכיות. ההשתייכות מקטינה את הגרייה של העצמי ואת הצורך להפעיל מנגנונים של הסתגלות. טעמו של האוכל של אימא מאפשר למשל להמשיך ולחוות את אימא גם בהיעדרה ולהרגיש בכך שייך למשפחה או אפילו לקבוצה רחבה יותר כמו עדה.

אנחנו חשים מוגנים יותר במקומות בהם אנו חשים שייכים משום שמנגנון התחזוקה של העצמי צריך להפעיל פחות תהליכי הזכרות  כדי לשמר את תחושת העצמי.

אותו מנגנון מסביר מדוע אנשים שסבלו בסביבתם  מהגרים מתוך רצון להתרחק מסביבה המזכירה להם כל העת דברים כואבים מעברם.  שינוי הסביבה לא רק נותן הזדמנות להתנסות חדשה אלא מאפשר להדחיק חלקים בעצמי אותם המהגר היה אולי מעדיף לשכוח. כאן בערבה וגם באילת אנחנו פוגשים לא מעט אנשים שהגיעו לכאן משיקולי ההגירה עליהם דיברתי עתה. מצד אחד התרחקות מהזיכרון ומצד שני השתייכויות המקלות על העצמי בהסתגלותו.

כמטפלים אנחנו עושים לא אחת תהליכים של תיווך שמטרתם לאפשר לילדים קשרים חברתיים כך שיוכלו לקיים תהליכים של השתייכות לקבוצת הגן, הכיתה, החוג או הקבוצה בקיבוץ. ההשתתפות עם האחרים, החברים באותן חוויות מאפשרת לתרום לאותם חלקים בעצמי הנוגעים לאו דווקא לאינדיבידואליות אלא גם לשותפות ולשותפות בזיכרונות הקשורים בלהיות חלק מקבוצה.  בהתבוננות של אדם בעברו לעיתים ההיסטוריה שלו היא היסטוריה של מעברים בין קבוצות השתייכות, גן, בית הספר הצופים, חברים ללימודים וכדומה. אנחנו יכולים להרגיש כיצד לזיכרונות ולהזדהויות הקבוצתיות, שהם סיפורי ההשתייכות, יש בסופו של דבר  חלק מרכזי בסיפור האישי שלנו. זה אפילו  פרדוקסאלי במובן מסוים, איך ההשתייכויות מהוות בסופו של דבר חלק מרכזי בהגדרה מהו העצמי האינדיבידואלי שלנו.

אסכם בפרפראזה על שירו של נתן יונתן

חופים הם לפעמים געגועים.
חופים מנסים להיזכר לעיתים בנחל אליו היו שיכים,
נחל שאיכזב אותם ועזבם. האם אי אז, היו הם עוד חופים?
כך גם האדם יכול להישאר נטוש חסר כוחות וזהות כמו החוף.

הצדפים כמו שחפים או החופים, מלאי געגועים לעברם,
לביתם שהיה כמו הים. הים שהוא מקום לשירים
אשר כמו השיר הזה מזכירים להם את עברם.
כך בין זיכרונותיו הצפונים, בין צדפי ליבו של האדם, שרים לו נעוריו.