קשה לפיצוח

האם יוזמה חדשה תהפוך את המרולה לענף מסחרי? סיפורו של הפרי שהחל את דרכו בערבה לפני 35 שנים | זיו אברמוביץ'


לא הרבה שמעו או יודעים, אבל בשטחי המו"פ נטועים עצי מרולה כבר מ-1985. עצי המרולה הם עצים נשירים ודו-ביתיים (ישנם עצים זכריים ועצים נקביים וכדי שתהיה הפריה, האבקה צריכה להגיע מעץ זכר לעץ נקבה). התכונה הבולטת ביותר בעץ (שנחזור לדבר עליה בהמשך) היא שהפרי שלו נושר בשל, בהבדל מעצי פרי אחרים שכאשר הפרי נושר מהם - הוא כבר רקוב. בימים שלאחר נפילת הפרי על הקרקע, הוא משנה צבעו ,מירוק לצהוב מתרכך וזה השלב האחרון בהבשלה שלו. הבעיה העיקרית בפרי היא שלמרות שהוא אכיל ואפילו די טעים, אין באמת הרבה מה לאכול בו, היות והגלעין שלו מרכיב את רוב הפרי, בעוד החלק הבשרני שלו ממש דק וגם דבוק לגלעין, בדומה לקרוב משפחתו המנגו. בגלעין הגדול של הפרי יש אגוז טעים למאכל ובריא, אך הוא עצמו קשה מאוד לפיצוח (לשבטים באפריקה יש טכניקה מיוחדת) וצריך מכונות מיוחדות כדי לפתוח אותו. ניתן גם להפיק מהאגוז שמן שמבוקש בתעשיות הקוסמטיקה. בשל כך, כמעט ובלתי אפשרי לשווק אותו כפרי למאכל. נכון להיום, לא ידועים מזיקים וחרקים הפוגעים בעץ. אם כל האמור לעיל לא מספיק, עץ המרולה גם צורך כמות מים קטנה ביחס לגידול המרכזי שלנו בחבל, התמר, והוא מסתדר גם עם מים מליחים.

כאמור, עצי המרולה הובאו לארץ לפני כ-35 שנים על ידי פרופ' יוסי מזרחי, יחד עם ד"ר אבינועם נרד (הם גם הביאו עצי פרי נוספים, כדי לנסות ולאקלם אותם בנגב). רבים מהעצים נשתלו בחלקת האינטרדוקציה בקטורה. כ-50 עצי מרולה נשתלו, בין היתר במו"פ. במשך 35 שנים, בשל הקושי בשיווק המרולה כפרי למאכל, לא מצאו מה לעשות בעצים. במהלך השנים הגיעה טכנולוגית המזון ד"ר בלה לוצקי שהתמחתה במשקאות משכרים. הסיבה שד"ר לוצקי הובאה למו"פ, היא לסייע במחקרים שנערכו על שימור מג'הול לתקופות ממושכות והארכת חיי המדף שלו. בשל ניסיונה הקודם הוטל עליה לייצר ליקרים מתמרים וממרולה. בלה עמדה במשימה וייצרה ליקרים משובחים שזכו במדליה זהב בתחרות טרה וינו הבינלאומית. ישנו כמובן קרם אמרולה המוכר שמיוצר בדרום  אפריקה, שהוא ליקר מרולה בתוספת שמנת מתוקה.

ב-1999, מנהל המו"פ אמנון גרינברג קרא מאמר שטען כי בפרי של עץ המרולה יש הרבה חומרי בריאות, בין היתר חומרים נוגדי חימצון חזקים. בזמנו, היו במטע רק 12 עצים ואמנון לא רצה להתחיל להשקיע במחקר של עצי המרולה והטיב שלהם לפני שיהיה לו מטע גדול יותר. לכן, החליט לפנות פעם נוספת לפרופ' מזרחי. למזרחי היו שתילים מבוררים (עברו תהליך בירור ונשארו איכותיים) מוכנים "במכונים השימושיים" של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, וגרינברג ביקש להעבירם למו"פ. כך, בשנת 2000, נשתלו כ-200 שתילים ואחרי שנה עוד כ-250 שתילים. בלי לשים לב, נוצר המטע הגדול ביותר בארץ של עצי המרולה במו"פ החקלאי ערבה דרומית.

צילום: זיו אברמוביץ

לאחר נטיעת המטע החל מחקר במעבדה של ד"ר חמוטל בורוכוב ואכן נמצא שבפרי העץ ישנן כמויות גדולות של חומרים נוגדי חמצון, כמויות גדולות של ויטמין C, סיבים תזונתיים ורמת סוכר נמוכה יחסית. לא רק שנמצאו כמויות גדולות של ערכים תזונתיים טובים, אלא גם נמצא שהחומרים הם עמידים ולא מתפרקים בקלות. לדוגמא: בשום, שידוע בתכונותיו הבריאות, קיים חומר בשם אליצין (נוגד חמצון), אבל רבע שעה אחרי שחותכים או כותשים את השום, האליצין נעלם. לעומת זאת, גם אם כותשים ומייבשים את פרי המרולה, החומרים נוגדי החמצון נשארים, אפילו אם הופכים אותו לליקר. למרות שהוכיח את קיומם של החומרים הבריאים בפרי, המחקר לא הספיק. עכשיו צריך גם להוכיח שהחומרים אכן ייספגו בגוף באדם ברמה טובה. לדוגמא: בעגבנייה יש חומר נוגד חמצון הנקרא ליקופן, אך אכילת עגבנייה טרייה מאפשרת ניצול של כ–30% מכמות הליקופן. כדי שהאדם יוכל להנות ממירב כמות הליקופן, העגבנייה צריכה לעבור תהליך. אולי תופתעו לשמוע, אבל דווקא הפיכת העגבנייה לקטשופ (טבעי ולא עם כמויות סוכר), גורמת לספיגה טובה יותר של הליקופן בגוף האדם. לכן הוחלט להמשיך במחקר והפעם - ניסוי קליני בבני אדם. לשם ביצוע המחקר, היה צריך לשלוח כמויות של מיץ מפוסטר בשרשרת קירור למעבדות בחיפה, לפרופ' מיקי אבירם, בבית חולים רמב"ם. במהלך המחקר שתו הנבדקים 200 מ"ל מיץ מרולה בכל יום. המחקר הוכיח ששתיית המיץ מורידה את הכולסטרול ה"רע" (LDL) ומעלה במעט  את רמת הכולסטרול ה"טוב" (HDL).

לאחר המחקר, שתוצאותיו היו טובות מהמצופה, ניסה המו"פ בסיוע ערדום לשווק את הפרי. הם פנו לחברות מהארץ ומהעולם כדי להראות את הפלא שמצאו, אבל קיבלו רק תשובות שליליות בטענה ש"אין מוצר", משום שעל אף הממצאים המרשימים, התהליך נמצא בשלביו המוקדמים. 

במהלך השנים היו ניסיונות למצוא מה ניתן לעשות עם הפרי, אך כולם העלו חרס. אחד הניסיונות שנראו משמעותיים ומבטיחים היה לפני כ-9 שנים. ארז רזניק מבאר אורה, או "ארז מרולה" כפי שכינה אותו פרופ' יוסי מזרחי, חקר את נושא עצי המרולה וניסה להכניס את גידול העצים לחבל אילות באופן יותר אינטנסיבי. ארז התמקד במיוחד ברצון לגייס את תכונותיו הטובות של הפרי ליצירת משחות וקרמים קוסמטיים. בדרך, הוא צבר ידע רב מאוד על המרולה בארץ ובעולם (זו הסיבה שפרופ' מזרחי נתן לו את השם "ארז מרולה"), אך הבעיה הייתה שלא היה גב כלכלי לעסק.

אחרי ניסיונות רבים וכושלים, אמנון וחוקרי המו"פ התייאשו ונראה שהסיפור שנמשך 35 שנים תמימות מגיע לסופו העצוב. אבל אז, לפני כחצי שנה, כשכבר ניתנה ההוראה לכרות את מטע עצי המרולה, הגיע  אורן אפשטיין, שגר בהתיישבות בודדים "זהר במדבר" ברמת נגב. 

ב-1998 העתיק אורן כ-80 עצים בוגרים ומבוררים מקיבוץ רביבים, ללא ידע על עצי המרולה, להתיישבות הבודדים שלו, משום שהוא רצה קצת ירוק בעיניים באמצע המדבר. במהלך חייו, אורן הקים חברת הייטק שפיתחה מצלמות לזיהוי פנים, ואחרי שיכול היה להרשות לעצמו מבחינה כלכלית, הוא החליט לבדוק ולחקור את העץ המוזר שבחר לשתול בחצר שלו. אז הוא נסע לדרום אפריקה וקרא ספרות מקצועית על עצי המרולה, ולאט לאט למד לעומק וגילה שבאפריקה עצי המרולה גדלים בבר ולא במטעים. באופן מסורתי, הפרי נאסף על ידי השבטים. הנשים והילדים שמיומנים בזה, מנקים ומפרידים את הציפה והבשר של הפרי מהגרעין ומוכרים אותו לחברות קוסמטיקה, או מייצרים בירה מקומית. רוב תשומת הלב מופנית לאגוז, שכאמור ניתן להפיק ממנו שמן לתעשיית הקוסמטיקה. הנשים מכות בעזרת אבן באגוז, בנקודה שידועה רק להן, מפצחות אותו ומוציאות את תוכנו.

כדי לשמר את עבודתם של השבטים, הממשלה בדרום אפריקה לא מאפשרת לחברות לפתח מכשירים שיוכלו לפצח את האגוז. בנוסף על כך, קיים איסור בשנים האחרונות של הוצאת עצי המרולה מתחומי המדינה. כיום קיימים עצי מרולה בדרום אפריקה, במדינות השכנות לה (שגם שם קיים איסור על הוצאת העצים מהמדינה) ובישראל בלבד. בשל כך, נוצר מצב שהביקוש העולמי עולה על ההיצע.

בעקבות ההבנה שיש כאן סוג של מכרה זהב ללא מתחרים, אורן החליט לעבור אצל כל מי שיש לו מטע של עצי מרולה בארץ וחתם איתם על חוזה לרכישת הפרי לתקופה של 10 שנים במחיר של 5 שקלים לקילו.

זוכרים שבתחילת המאמר כתבתי שנחזור לפרי שנופל בשל מהעץ? אז אמנם קילו תמרים עולה הרבה יותר, אבל כך גם ההוצאות עליו. לעומתו, פרי המרולה דורש פחות כוח אדם - משום שהוא  נושר על הקרקע וכל מה שנותר הוא לאסוף אותו. דרישות המים של המרולה נמוכות יותר והעץ מסתדר היטב עם המים המליחים  שבמערכת. לשם השוואה, לדונם של תמר מג'הול נדרשים 12-15 ימי עבודה בשנה , בעוד שלדונם מרולה צריך רק כיום אחד בשנה.

במו"פ כבר הפסיקו להשקות את העצים והם היו לקראת כריתה ואז אורן הגיע וביקש לפתוח שוב את ברז המים. בינתיים, אורן פיתח מכונה שיודעת להפריד את הקליפה והבשר מהגרעין, את בשר הפרי הוא שולח לחברה שיכולה לייבש אותו וליצור אבקה, ואותה ניתן להכניס ליוגורט, לדוגמא, וליהנות מהערכים התזונתיים של המרולה. נוסף על כך, הוא מפתח מכונה שתדע לפצח את הגלעין כדי שיוכלו ליצור מהאגוז שמן. ב-25 למאי מתוכננת חנוכת המפעל שאותו מקים אורן.

היזם אורן אפשטיין מציע לקיבוצי הערבה הדרומית לטעת עשרות דונמים ויותר בכל ישוב , כאשר הוא מתחייב לספק את השתילים, הדרכה וליווי שוטף בגידול, ולקנות את היבול שצפוי להיות מהשנה החמישית במחיר מובטח של 5 ₪ לק"ג כאשר הוא מתחייב לקחת את הפרי מהמטעים .תוספת מחיר לפרי אורגני.     
 

(צילום: זיו אברמוביץ)


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!