הכי פיין בסמר

ניר מנחם ודפנה פיין מקיבוץ סמר | מאת: רותם ג'קסון | מתוך: "קצה המדבר"


ניר מנחם נולד וגדל בקיבוץ סמר, אחד מאחרוני הקיבוצים השיתופיים בארץ אבל הוא מעולם לא האמין שיחזור אליו ועוד בתור מרכז משק. למרות שגם הטיול הגדול בעולם וגם החיים בירושלים וביפו לא קלקלו לו את חסד הנעורים הייתה זו דווקא דפנה, החברה הירושלמית שהחזירה לו את התשוקה לבחור בסמר מחדש. בראיון זוגי, מסונכרן משהו, הם מספרים על בחירות מושכלות, ערכים ואידיאולוגיה ואיך דווקא הרעיון הישן של הקיבוץ השיתופי הוא הפתרון המושלם לעידן החדש.

ניר ודפנה - קיבוץ סמר

דווקא אחרי שאסף חוויות מהעולם, תארים מהאוניברסיטה ואישה מירושלים, החליט ניר מנחם (36) לחזור לגור בקיבוץ סמר, ואולי דווקא בזכות כל אלו. "אני בטוח שזה היה טוב בשבילי לצאת  מהקיבוץ לפני שהחלטתי לחזור. זה אפילו ממש חשוב כי צריך פרספקטיבה לראות את הדברים מרחוק כדי להחליט. באופן כללי אני חושב שכל חבר קיבוץ צריך לצאת לשנת חופש מתישהוא כדי לאוורר את הראש, לחשוב ולבחור מחדש", הוא מתרווח על הספה בביתו ומחבק את מי שבזכותה הוא כאן עכשיו.  בין שלל העציצים בבית, הצמחים לתה בגינה, מזרוני היוגה המגולגלים והמנדלות על הקירות, גרים להם בנחת, בבית קטן בקיבוץ מרוחק בדרום, ניר מנחם ודפנה פיין כשסיפוק גדול מלווה את חייהם על הבחירה שעשו.

עשר שנים אחרי שעזב את המקום הכי פריפריאלי בארץ, חוזר ניר מנחם, עם תואר ראשון במדעי האקלים והאטמוספרה ותואר שני בהנדסת אנרגיה לקיבוץ ולוקח את התפקיד הכי מעורבב שקיים, מרכז משק. בין היתר הוא גם מממש את התארים שלו בהיי טק המקומי, בחברת 'קריסטל ויז'ן', חברה למערכות בקרה ואוטומציה לחקלאות ומערכות מחקר של חקלאות. דפנה פיין (35), בת זוגו, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בפסיכותרפיה ומורה ליוגה ויג'ננה. מטפלת בקליניקה פרטית, מנהלת עמותה באילת שמטפלת בילדים ונערים נפגעי תקיפה מינית ומשמשת גם בתור הפסיכותרפיסטית של מכון ערבה ללימודי סביבה. אלא שכל המימוש העצמי הזה לא ממש סיפק אותה כל עוד היא לא קפצה ראש לתוך הקלחת החברתית של הקיבוץ כיאה לאג'נדה איתה הגיעו, אז היא החליטה לקחת חלק פעיל גם במזכירות הקיבוץ. אז מי אמר שאתה לא יכול להגשים את עצמך בפריפריה?!

למה החלטתם לעבור לגור פה?

ניר - אני נולדתי וגדלתי בקיבוץ. כמו הרבה בני קיבוץ יצאתי אחרי שסיימתי את הלימודים לשנת יג' במרכז ואחריה התגייסתי. הייתי קצין כך ששירתתי קרוב לשש שנים בצבא והשתחררתי רק בגיל 24. אחרי השחרור יצאתי לתקופה של טיולים בעולם והכרתי את דפנה בהודו. כשחזרנו, עברנו לגור בירושלים, עיר הולדתה של דפנה כדי ללמוד. כשסיימנו יצאנו שוב לטייל ושם כבר התחלנו לחשוב איפה נתיישב בארץ כשנחזור כדי לבנות את ביתנו. לי לא היה רעיון ברור מה אני רוצה לעשות אחרי הטיול ואיפה אגור בעתיד ודווקא דפנה הייתה זו שהציעה שנבוא לבדוק אם מתאים לנו לחיות בסמר. לא השקעתי יותר מדי מחשבה אם אי פעם ארצה לחזור לגור בסמר לפני כן.

ואיך הגבת לרעיון ?

אני זרמתי כי לא היה לי רעיון יותר טוב ובאופן כללי אני אוהב את סמר. אז  הגדרנו מראש שאנחנו באים לשנה, בלי סטטוס. כמו סוג של אורחים. בסופו של דבר, כמו שאת מבינה, נשארנו אבל התקבלנו לחברות רק לפני פחות משנה. תהליך הקליטה עצמו אורך משהו כמו שלוש שנים ובגלל שהייתה לנו את השנה בה החלטנו לבדוק בלי סטטוס, זה התארך.

"אפשר להגיד שמרחנו את זה ולקחנו את הזמן", ממשיכה דפנה בחיוך, "היינו צריכים לבחון כל מיני אספקטים. אני בחנתי אם חיי קהילה ושיתוף בכלל מתאימים לי כי אני באה מעיר, גדלתי בירושלים וכל המשפחה שלי עדיין שם אז רציתי לבחון גם איך זה לחיות רחוק מהמשפחה וכמובן שגם את היכולת לממש ולפתח את עצמי מקצועית, רוחנית ואישית".

"אפשר לומר שהיה לנו חשוב לבחון אם הקהילה מתאימה לנו מבחינת רעיונות וצורת התארגנות וקהילתיות", מדייק ניר, "בדקנו אם אנחנו יכולים למצוא פה פרנסה ותעסוקה שמעניינים את שנינו".

דפנה, מה משך אותך מלכתחילה לבוא לגור פה?

אחרי שהכרנו, ושנינו היינו כבר בארץ היינו באים יחד לביקורים בסופי שבוע וזה היה מקום כל כך מיוחד וקסום בעיניי. מהמרחב הפיסי, המיקום, החיבור לטבע, הנופים והשקט ועד הקהילתיות. הפשטות של האורח חיים מחד והשפע מאידך מאוד משכו אותי. את מאמינה שיש פה עדיין אנשים שהם רועי צאן?! בשביל מישהו שלא גדל בקיבוץ אפילו המפגש החברתי בחדר אוכל הוא אטרקציה. כמו גם העובדה שאתה לא צריך לדאוג לכלום כי יש לך הכל והוא זמין. אתה צריך אוטו אתה רושם ונוסע, צריך חלב, הולך ולוקח, הכל פתוח כל הזמן. יש תחושה שהקהילה היא משפחה מורחבת. ומה שהיה הכי מיוחד בעיני זה החופש שאף אחד לא מכריח אף אחד אחר לעשות שום דבר. שיש לכל אחד חופש בחירה לעשות מה שהוא רוצה. נכון שבהתחלה הכל נראה רומנטי וכשאתה בא רק בתור מבקר אתה פחות חשוף למה שקורה מתחת לפני השטח ולבעיות הקיימות אבל היינו מספיק בוגרים כדי להבין שלא הכל מושלם. לכן כשכבר נתקלנו בבעיות זה לא היה מבחינתנו חלום שהתנפץ. אני גם חושבת שקהילת סמר מאוד השתנתה מאז שהגענו לפה ואנחנו עוברים ביחד עם הקיבוץ תהליך של שינוי. בסך הכל, המעבר מאוד ענה על הציפיות שלנו. נכון שכמו לכל דבר יש את הבעיות והאתגרים שלו אבל בסך הכל אנחנו מאוד מרוצים".

אז מלהיות אורחים בלי סטטוס אתה הפכת להיות מרכז משק ואת הפכת לחברת מזכירות?!

ניר - אל תשכחי שהייתי בן קיבוץ לפני ואחרי ותוך כדי. אבל אין ספק שבתפקידים האלה זה להיות הכי מעורבים שיש. למען האמת תמיד היינו מעורבים גם בתור אורחים ונקלטים, תמיד ניסינו להשפיע ולתרום איפה שיכולנו. הקהילתיות מאוד חשובה לנו ולכן גם נכנסנו פנימה, לעשות את השינוי מבפנים, מתוך הצורך לסייע בקהילה שבה בחרנו לחיות ולקיים אותה על הצד הטוב ביותר. אצל שנינו זה ערך חשוב ואלו דברים שמצריכים עבודה. צריך להשקיע בזה ולעבוד בזה והדור המייסד כבר עייף. רובם כבר אחרי גיל 60 ויש צורך ברוח חדשה וצעירה. הסיטואציה קראה לנו להיכנס לזה. קיבוץ סמר בשינויים, יש אווירה של התחדשות ורצון לגבש ולהדק מחדש את מה שמסכימים עליו ולבנות יחד חזון חדש. זה תהליך טבעי שבאיזשהו אופן מאפשר לצעירים להיכנס למקום הזה ולהשפיע. רוב הותיקים כבר מבינים שהשינוי צריך לקרות. משינוי ברמה הפיסית ועד לשינוי תפיסתי- אידיאולוגי. יש שיח סביב המעבר הדורי. בהרגשה שלי אם באים אנשים עם מספיק דרייב ורצון לקחת אחריות ולהוביל, ישחררו להם. אמנם לא במובן של 'הנה המפתחות סעו לשלום' כי זה קצת יותר מורכב, הדברים צריכים לעבור תהליך של שיתוף פעולה בין המבוגרים לצעירים, מה שנקרא, גיוון דורי.

רק כדי לסבר את האוזן אנחנו חברי הקיבוץ האחרונים שהתקבלו לחברות בסמר עד כה. אחרינו, לא היו עוד אנשים שהגיעו לשלבים המתקדמים של תהליך הקליטה. התהליך עצמו מאוד מדוקדק ואיטי ונמשך כשלוש שנים. ויש שנים שלא מצלחים להביא מספיק משפחות נוספות לקליטה. בנוסף יש כרגע מצוקת דיור זמנית אבל זה עומד להשתנות בקרוב כי אנחנו עובדים על הרחבה של השכונה החדשה שלנו ומקווים שעוד שנה מהיום יהיו לנו כבר עוד שמונה בתים לאכלס.

דווקא בגלל שזה קיבוץ שיתופי יש חשיבות גדולה יותר לסוג האנשים שתרצו למשוך לפה, יש לכם סטנדרט מסוים?

ניר - אנחנו בעיקר מתמקדים בזוגות ומשפחות צעירות עם ובלי ילדים. חשוב מאוד שאלו יהיו אנשים אחראים עם ראש פתוח, חרוצים, יצירתיים, מובילים ויוזמים. אנשים שהקהילה והעשייה הקהילתית חשובה להם והם מוכנים להתאמץ בשבילה.

דפנה - חשוב שיבינו את המהות והאידיאולוגיה של סמר, מצד אחד יש המון חופש אבל מצד שני, בתוך החופש הזה אתה צריך לגלות אחריות ולהיות מסוגל לוותר על הפרטיות שלך באיזשהוא אופן. כל הרעיון בלחיות בקיבוץ הוא שאתה לוקח אחריות על המעשים שלך כי כל מה שאתה עושה משפיע על עוד הרבה אנשים. אפילו במובן של להכניס את המשכורת שלך לתוך הקיבוץ ולא לחשבון הפרטי, זה שינוי. לי באופן אישי זה לא היה קשה ואפילו שימח. כשהגעתי לכאן לא הייתי שכירה, עבדתי עבור הקיבוץ אז זה היה תהליך הדרגתי אבל אני תמיד מרגישה שאני מקבלת מעל ומעבר. החיים שלי פה הם הרבה יותר נוחים מהחיים שהיו לי אם הייתי נשארת לגור בעיר ודואגת לעצמי. וגם זה לא שאני מרוויחה מאות אלפי שקלים בחודש כן?!

בהתחשב בזה שרוב הקיבוצים בארץ כבר עברו הפרטה, האם החיים בקיבוץ שיתופי הם לא רעיון שאבד עליו הכלח? האם זה עדיין מתאים לעידן של היום?

ניר- זה מה שיפה בקיבוץ שיתופי, שיש מי שדואג לך למשכורת ולכל ענייני הבירוקרטיה. זה יתרון עצום של הקיבוץ השיתופי והוא בא לידי ביטוי בכל תחום. מביטוח לאומי, חשבון טלפון, ביטוח בריאות, רכב, דואר, מכולת, חוגים. כל הדברים הקטנים של השגרה בעיר, לא תקפים כאן בכלל.

דפנה - בעיניי, החיים בקיבוץ שיתופי הכי מתאימים לחיים של היום. יש כמובן משמעות לגודל הקהילה כי כשהיא גדולה מדי קשה לשמור על הקשרים החברתיים והחיבור הרגשי ואז מתחילים להתרחק ולהיפרד. ובאמת, הקיבוצים הגדולים עוברים הפרטה אבל יחד עם זאת, קמות הרבה קהילות קטנות שהן שיתופיות, קומונות למינהן וקיבוצים חדשים. מבחינתנו כששמים כמה אנשים יחד ונותנים להם משאבים משותפים, אפשר ליהנות משפע יותר גדול שאתה לא יכול לקבל מלחיות לבד בעיר. תראי איך אנחנו חיים, יש לנו כל מה שאנחנו צריכים - בריכה מתוחזקת ליד הבית, רכבים שלא צריך לדאוג להם באופן אישי כי מחזיקים אותם ביחד. חדר אוכל שמפנה המון זמן בחיים כשאתה לא צריך לבשל כל היום, חדר מצרכים שמשמש כמו מכולת, מסגרות חינוך פורמאליות ובלתי פורמאליות, מגוון שירותי בריאות אלטרנטיביים וקונבנציונאליים ושלל חוגים למיניהם. אני למשל מעבירה שיעור קבוע של יוגה בקיבוץ. ועל כל הדברים הללו לא צריך לשלם. החיים פה קלים! כשעושים לך את כל הבירוקרטיה מסביב אתה פשוט פנוי לחיות, לעבוד במה שאתה אוהב ולנהל חיי קהילה עם הרבה פנאי. ולמרות שיש לנו למה להשוות אחרי שגרנו בירושלים וביפו עדיין מבחינת חיי חברה ותרבות קורים פה דברים. מה שמעניין זה שאתה מוצא את עצמך מתקשר עם אנשים במגוון גילאים ולא רק בשנת הגיל שלך. המפגשים החברתיים כאן יכולים לקרות בפאבים המקומיים, בחדר אוכל או בסלון. זה מאוד מיוחד בעיניי שהאנשים שאתה פוגש הם לא רק חברים שלך, הם גם השכנים שלך וגם השותפים שלך. וגם עוברים פה המון צעירים, מתנדבים, אורחים שבאים והולכים. חלקם מתחברים לכל החיים וחלקם עוברי אורח. יש תנועה ולרגע לא משעמם. כשעוברים על הכביש בדרך לאילת, חושבים 'מי חי בחור הזה?' אבל קורה פה כל כך הרבה, אפילו שוקק הייתי אומרת ובתך זה אתה גם יכול לבחור להיות בשקט שלך.

בעיניי זה הכי מתאים שיש לחיים שלנו בעידן של היום. שלא להזכיר את ההתפתחות האישית שמתאפשרת באמצעות המפגשים היומיומיים עם השכנים שלך. אלו אנשים שאתה חי איתם ואתה צריך להסתדר איתם וגם אם רבת עם מישהו הוא עדיין שותף שלך לכן זה מכריח אותך לפתור דברים, לבוא לקראת האחר, להתפשר, להכיל ולסלוח. בקיצור לתקשר.

נשמע שזה אפילו הפתרון לעידן החדש.

ניר - מבחינתי, זה משרת עוד מקום עמוק של לימוד עצמי. בחיים שלנו אנחנו היינו רוצים ללמוד את עצמנו יותר טוב. מטרת החיים שלנו והלמידה על עצמך מחברת אותך להכל. אני חושב שלחיות בקהילה משותפת בה אתה בקשרים ואינטראקציה יומיומית שאי אפשר להתחמק ממנה זה הבית ספר הכי טוב שיכול להיות לך. כדי לקבל תמונה של עצמך אתה צריך לקבל מראות ושיקופים של אנשים אחרים. ברגע שאתה נמצא באינטראקציה עם מאה חברי קהילה אתה מקבל מאה מראות של עצמך. כל מה שעושים במשפחה גרעינית, פה עושים בגדול. משמע, אתה יכול לקבל תמונה הרבה יותר ברורה ורחבה של מי אתה, במה אתה טוב ובמה אתה רוצה לעסוק. כי ברגע שמורידים את המשוואה של הכסף אתה יכול להיות מה שאתה באמת. אתה פנוי לעסוק במשהו שאתה מתעניין בו גם אם זה לא העיסוק הכי מפרנס שיש. זה ברור לי שיש גם אנשים בקיבוץ שמרגישים חוסר סיפוק מהעיסוק שלהם אבל זה היופי, שהמקום מאפשר לך למצוא ענף אחר ויש פה מגוון ענפים יצרניים ונותני שירות ועוד מגוון עבודות בחוץ.

דפנה - זה בהחלט יכול לקרות שיש מישהו שהיה לו חלום להיות רופא ובגלל שהוא פה זה רחוק לו להגשים את זה. אני מאמינה שיש כאלה שויתרו על החלום שלהם ומרגישים לא ממומשים. זו הסיבה שלנו היה חשוב לבוא אחרי לימודים, עם משהו ביד. זה נכון שזה מאוד נוח לחיות פה אבל אסור לשכוח שזה גם מאוד רחוק אז אם באים מוקדם מדי אולי מוותרים וזה יהפוך להיות מאתגר יותר להשיג את זה. כשבאים אחרי שיודעים מה רוצים בחיים, זה יותר זורם. ויחד עם זאת היה לנו חשש שלא נמצא את עצמנו ברמה תעסוקתית. על פניו זה נראה שאם אתה בא לחיות בקיבוץ אתה חייב להיות חקלאי או רפתן אבל גילינו שזה בדיוק הפוך. בחבל אילות בכלל ובסמר בפרט מאפשרים ומעודדים יוזמות חדשות. ניר למשל רצה להתעסק באנרגיה אז הוא בדק אפשרות של יצור גז מתאן מהזבל של הפרות ברפת. אם הוא היה חי בעיר לעולם לא הייתה לו גישה לדברים כאלה. פה יש גישות ייחודיות ובגלל שיש מחסור בכח אדם והדברים פה פחות מפותחים אם מגיע מישהו שהוא משכיל ואיכותי יש לו מקומות להיכנס אליהם. יש פה מקום לקדם ולהרים דברים. זה מרגיש שגם במועצה מאוד מחפשים את המעורבות ואת הראש הפתוח ליזום כל מיני דברים חדשים ויצירתיים. יש פה מרחב להתפתחות עם תמיכה אזורית. אין ספק שהייתי ממליצה לכל מי שמחפש איפה לבנות את ביתו לבוא לבקר פה. זה באמת אחד המקומות הכי מיוחדים שיש. מקום עם לב גדול ורחב. החיים פה מעניינים ומלאים ויש אתגרים כמו בכל מקום. אין ספק שאנחנו חיים את מה שאנחנו רוצים ואנחנו מאושרים. לא הייתי אומרת שאנחנו חיים את החלום כי חלום זה משהו ורוד ולא הכל ורוד אבל החיים שלנו יפים ואנחנו מאוד מעריכים אותם ומברכים עליהם כל יום.