החלוציות כסטארט-אפ

ליאור ויאיר קברלצ'יק מקיבוץ לוטן | מאת: רותם ג'קסון | מתוך: "קצה המדבר"


מה גורם לסטארטאפיסט צעיר ויועצת שיווק דיגיטלי לעזוב את המקום בו הכל קורה, לטובת קיבוץ מתחדש באמצע המדבר? ליאור ויאיר קברלצ'יק מספקים תשובה מפורטת וברורה לשאלה הגדולה הזו.

כבר יצא לי לבקר בקיבוץ לוטן כמה וכמה פעמים אבל מעולם לא הזדמן לי לחוות אותו דרך עיניים כל כך מלאות באהבה והתפעלות כפי שהוא מצטייר בעיניהם של ליאור ויאיר קבלרצ'יק. על אף הזמן הקצר יחסית בו הם גרים בקיבוץ ולמרות שעל הנייר הם עדיין רק בתהליך קליטה, תחושת הפטריוטיות שלהם כה חזקה, שהם הרגישו צורך עז לקחת אותי לסיור רשמי ברחבי הקיבוץ, שהתחיל בארוחת צהריים בחדר האוכל והמשיך בטיול רגלי דרך חדרי האירוח, השבילים הפורחים ב"אקו כיף" ושיחה על כוס קפה בבית התה. בנונשלנטיות מקומית הם פרשו את שמיכת הפעלולים של אהוד על הרצפה, הוציאו לזוהר כמה משחקים מהתיק והתיישבו חדורי מטרה להעביר לי את האופטימיות הקוסמית שהפכה למנת חלקם מאז בחרו את ביתם במדבר. יש לי הרגשה שככה בדיוק הרגישו החלוצים הראשונים שהגיעו ארצה, אחרת קשה להסביר איך הקימו מדינה כל כך מהר.

יאיר, בן 36, מהנדס תעשייה וניהול, עבד חמש שנים בתכנות עבור חברת סטארט-אפ במרכז הארץ לפני שקיבל את הג'וב החדש שלו בערבה הדרומית - פיתוח עסקי ושיווקי  בחברת "אנרוויב" העוסקת בתחום האנרגיה המתחדשת. "זו הזדמנות שהמקום הזה פתח לי", אני וליאור צוחקים על זה, כי זה היה העולם שחלמתי להגיע אליו".

ליאור, בת 30, למדה לתואר ראשון בפרסום תקשורת שיווקית ועסקה בשיווק דיגיטלי באופן עצמאי. כיום, היא משמשת כיועצת ומרצה לעסקים קטנים ובינוניים במסגרת 'מעוף' באילת ועושה שיווק דיגיטלי ללקוחות פרטיים. יש להם שני ילדים - זהר בת שנתיים ואהוד בן חמישה חודשים, יליד מדבר אמיתי.

מה גרם לכם לעזוב את חיי הנוחות והקדמה שבמרכז הארץ ולעבור לקיבוץ שכוח אל בקצה המדבר?

"במשך תקופה ארוכה, עוד לפני שהגיעו הילדים, חיפשנו את המקום בו נבנה את  ביתנו". משיבה ליאור. "פנינו לכל מיני סוגי הרחבות במושבים וקיבוצים למיניהם, היינו פתוחים לכל מקום בארץ ואפילו שקלנו את יוון. מראש ידענו שאנחנו רוצים להשתייך לקהילה, למרות שידענו מה זה רק ברמה רעיונית. חיפשנו כמעט בכל מקום אפשרי, אפילו הגענו לקיבוץ מנרה בצפון ואז ממש במקרה, כמו כל הדברים הטובים, חברה שלי מהלימודים סיפרה לי על החוויה שעברה בקיבוץ לוטן, ביום כיפור ומשהו באותנטיות של הרוח היהודית קנה אותי."

מה היה בלוטן שלא היה במקומות אחרים?

"והחלטנו לבוא לסוף שבוע בקיבוץ (למרות שיאיר לא ממש התלהב כמוני), ופתאום כשהגענו לכאן קיבלנו מיד את ההרגשה שצריכים אותנו ורוצים אותנו. בכל מקום אחר שהלכנו לבדוק, פגשו אותנו באיזה חדרון מכירות קר ודאגו להבהיר לנו שהקהילה הקיימת לא ממש אוהבת קליטה...".

וזה מה ש"תפס" אתכם?

"גם, אבל לא רק. לא היה קשה להבין שהקיבוץ לא במצב מדהים, אבל אני חושבת שדווקא זה מה שמשך אותנו - שיש למקום לאן לצמוח ולהתפתח ולכן יש לנו מקום להיכנס, להשפיע וליצור. קלטנו שאנחנו יכולים להיות חלק מאיזשהו גרעין ראשוני, מה שאומר שאנחנו ממש יכולים לכתוב את מגילת העצמאות שלנו."

אז אהבה ממבט ראשון?

"אותי זה ממש הדליק", מכריזה ליאור, "ומיד התלהבתי, אבל זו לא חוכמה, אני תמיד בטרפת. במשך השנה באנו כמה פעמים - למרות שאני מבחינתי כבר הייתי משוכנעת - אבל היה צריך עוד לעבוד על יאיר...".

"אני חשבתי יותר מיינסטרים", אומר יאיר בחיוך מתנצל. "ויש לי חברים בקיבוצים מכל הארץ, אבל כשבאנו לפה ראיתי שזה לא בדיוק הקיבוץ הסטנדרטי. אם לומר את האמת, אפילו קצת נרתעתי בהתחלה, אבל ליאור ישר תרגמה לי את זה למניות, לשפה שאני מבין - 'המניה עכשיו בתחתית' היא אמרה לי 'ומי כמוך יודע שזה הזמן להשקיע'.

מה גרם לך להשתכנע?

"שנינו הגענו לשלב שבו חיפשנו שינוי -  אני, מבחינתי, מיציתי את העבודה שלי (גם ככה כבר עבדתי מהבית), אז החלטנו להגדיר מראש את השנה ועשרה חודשים שקיבלנו מהקיבוץ לתהליך הקליטה - כניסיון. בנוסף, ראיתי שחברי הקיבוץ במצב שהם רוצים להתחיל מחדש והבנתי שבטח דווקא בגלל זה יהיו פה הרבה הזדמנויות עסקיות, ואולי אמצא שותף ליוזמה או לרעיון. הדליק אותי שיש פה פוטנציאל לעשייה, ואהבתי את זה שהקיבוץ חיפש אותו הדבר".

מתי עברתם ללוטן?

"עברנו לקיבוץ ב- 1.5.18, חודשיים לפני הלידה של אהוד", אומרת ליאור. "ברגע שהבנתי שאני בהריון, ידעתי שאני רוצה לעבור לפני הלידה, כי רציתי שזוהר כבכר תיקלט בגן ולי יהיה קצת זמן עם עצמי. אז עוד לא הבנתי שאין דבר כזה..."

איזו קבלת פנים חיכתה לכם?

"הגענו, כשאני בחודש שמיני, לבית זמני, קטן מאוד כשרוב הציוד שלנו עוד היה בארגזים במחסן באילת, כי לא היה מקום בבית. בלילה בו הגענו לקיבוץ עם המשאית, תושבי הקיבוץ - אנשים שלא הכרנו ממש לפני כן – כבר חיכו לנו ועזרו לנו לפרוק את המשאית ואז הציעו לנו לישון בחדרי האירוח, כדי שיהיה לנו יותר נוח. זה מאוד ריגש אותנו ומיד נתן לנו להרגיש שאנחנו חלק מהקהילה, מהמשפחה".

כבר מאותו לילה ראשון, מרגישים יאיר וליאור חלק בלתי נפרד מקהילת לוטן. הם רכשו חברי אמת שלהם מטרה משותפת, הקימו פורום יזמויות בו הם לוקחים חלק פעיל, מצאו את ג'וב החלומות שלהם, הביאו עוד ילד לעולם וקבעו את מקומם במדבר. "אפילו הספקנו לצרף אנשים חדשים", מוסיפה ליאור: "הבאתי את אחותי לעבודה מועדפת אחרי צבא ואת האחיין שלי מסקוטלנד להתנדבות של שנה.

אתם מרגישים שהמעבר ענה על הציפיות שלכם?

ליאור: "הרבה יותר ממה שציפינו, במיוחד האנשים. אני יודעת שיש לקיבוץ בעיות, אבל הכל היה גלוי מההתחלה, כך שלא הופתענו, אבל עכשיו יש  ראורגניזציה ואני מרגישה שבזכות שיתוף הפעולה של החברים הותיקים והנקלטים החדשים, נוכל להקים אימפריה של קיבוץ."

עכשיו, כשאתם גרים פה כמה חודשים, מה דעתכם על המקום והאזור?

"יש פה פנינה תיירותית וקסם אקולוגי, יש תיירים והכל כל הזמן בתנועה." מהרהרת ליאור בקול. "מגיעים לפה אנשים מאוד מוכשרים, משפחות של תושבים, אורחים, נקלטים. יש פה קשת מגוונת של תחומים ומכנה משותף מאוד ברור. לכולם יש תפיסה יותר משוחררת ופחות מקובעת מאשר במרכז - שם מצפים ממך להיות במיינסטרים, כאן, בגלל שאת גרה פה, מראש את כבר לא במיינסטרים, כי את במאדים. מבחינתנו זה מיקום אידיאלי – ממש לא חור, כמו שחושבים."

"לא היה לי פשוט לעזוב את הוד השרון", מודה יאיר, "שם היה לנו שפע של היצע ופעילויות ופה זה קצת חסר, ובכל זאת, ממש קשה לי לראות את עצמי חוזר לגור במרכז. המרחב שהתרגלתי אליו, כל הטבע הזה שפתוח סביב, החברה המגובשת, הסיפוק התעסוקתי, החינוך של הילדים - הכל הסתדר לנו בצורה הטובה ביותר."

למה הכוונה ב"חברה מגובשת"?

"אנחנו חווים כאן את ההגדרה הגבוהה ביותר של קהילתיות." מסבירה ליאור. "רק פה גיליתי שאני יכולה להוציא את הילדים מהגן בארבע ולהגיע הביתה ארבע שעות אחרי. את מקשקשת עם חברה ואז כבר הולכים אליה הביתה, הילדות משחקות והיא מכינה ארוחת ערב. אם, למשל, אני נתקעת בעבודה באילת, אני יכולה לבקש מחברה שתוציא את זוהר; בעיר לא הייתה לנו אופציה כזו. רק אמא של יאיר גרה יחסית קרוב אלינו, וכשהיה צורך היא הייתה היחידה שיכולנו לפנות אליה. זה יתרון של קהילה שמפצה על החיסרון של משפחה. לא היה לנו את זה במרכז, למרות שכולם היו גרים קרוב זה לזה, כמעט ולא היינו נפגשים. מערכת היחסים הייתה מסתכמת בלייק בפייסבוק. כאן יש לנו מעט מאוד חברים שהם חברים שלי בפייסבוק, הרוב פשוט חברים בחיים באמת."

אילו עוד יתרונות יש לקיבוץ לוטן על פני המרכז?

"באיזה עוד מקום, חברה שלי מהקהילה מטפלת בבת שלי במסגרת גן הילדים?! תוהה ליאור. "שלא לדבר על כך שאני נמצאת במרחק קריאה - אם צריך אותי, אני באה עם נעלי בית... זו פריבילגיה שאין בעיר. גם לרכוב על האופניים עם הסלסילה למרכולית."

והשכנים... הנאים השכנים בעיניכם?

"כל אחד כאן הוא אישיות. יש פה עומק לאנשים ודווקא בתוך כל התרבות של הסמארטפונים, הרשתות החברתיות והמסכים - זה עוד יותר בולט. יושבים עם אנשים בערב ג'אם, כשהילדים משחקים ברקע, ומדברים על דברים שמעניינים אותך. פתאום אני קולטת שאפילו הפסקתי לצלם, כי אני יוצאת מהבית בלי טלפון ובלי ארנק. זה הכי משחרר שיש".

איך אתם מסתדרים עם החוסר בהיצע ובפעילויות שהייתם רגילים אליהם במרכז?

יאיר: "אחת הבעיות במקום מרוחק זה להתארגן על קניות לארוחת ערב (כמו שקרה לנו היום...). עדיין לא הפנמנו את הרעיון שאין איפה לקנות, למרות שהמרכולית סוגרת לנו פינה המון פעמים. אנחנו רגילים שהכל תמיד נמצא בהישג יד, אז אנחנו שוכחים להתארגן מראש ואז אנחנו מגלים שאין לנו כלום לארוחת שישי. מזל שאפשר להירשם לארוחה בחדר אוכל ביום שישי".

"דווקא זה שאין לנו כאן מספיק היצע ופעילויות מדרבן אותנו להיות יותר פעילים וליזום דברים." מציינת ליאור. "אני עדיין לא נכנסתי ללב העניינים של הקיבוץ, כי אני עוד בבועה של אחרי לידה, אבל אני מאוד ארצה להיות שותפה, לעשות שינוי ולקחת חלק בעיצוב הקהילה. יש פה פוטנציאל רב, במגוון תחומים - תיירות פנים וחוץ, תרבות – למשל להזמין את כל האזור להופעות, הרצאות וסדנאות בבית התה, שהוא מקום עם הרבה קסם.

חוץ מזה שיש לנו את ה'אקו כיף' - אנחנו באים לכאן הרבה ופעם בשבוע גם מגיעים הורים וילדים לעבוד בגינה הקהילתית, לשתות תה צמחים ולעשות פיתות על הסאג' במטבח הבוץ המאובזר. יש לנו סושי בימי חמישי בקיבוץ יהל במרחק שמונה דקות נסיעה, יש את פונדק נאות סמדר, יש תחבורה ציבורית והחינוך פה מדהים."

הקונספט של "חדר-אוכל" מדבר אליכם?

יאיר: "בחודשים הראשונים גרנו בבית קטנטנן, במטבח בלי גז, אז היינו אוכלים הרבה בחדר אוכל וזה דווקא טוב, כי ככה מכירים את כולם הרבה יותר מהר. זה מקום מפגש בסופו של דבר, במיוחד בארוחות שישי."

"אחרי הארוחה תמיד יושבים ביחד לקפה ועוגה במועדון וזה ממש כיף." מוסיפה ליאור.

ומה הלאה?

"לי ולעוד חברה יש פנטזיה להקים פה מתחם לריטריט וסדנאות בכל הקשור להיריון ולידה. בפברואר כבר יזמתי מפגש ראשון כזה עם המיילדת שלי מהצפון ואחרי שחוויתי בעצמי את המקום והאזור, אני מאמינה שאוכל להביא לכאן אנשים ולהראות להם שזה לא כזה חור כמו שחושבים. אומרת ליאור ומחזקת את דבריה בתובנה מעניינת – "שמתי לב שהרבה אנשים שהיו פה 'שינשינים', או ילדים שהתארחו כאן עם המשפחות שלהם בעבר, חוזרים לפה עכשיו כבוגרים עם המשפחה שלהם, לבדוק קליטה. בכלל, כל מי שמגיע לפה הוא "ווקינג און סאנשיין", אפילו כשיורד גשם מסביב, כאן לא יורד גשם. אני ממש מרגישה מוארת פה".