ללכת עם הלב

דגנית ויוני אנגלברג מקיבוץ גרופית | מאת: יעל לרנר | מתוך: "קצה במדבר"


צירוף המלים "צמיחה דמוגרפית" כבר הפך למטבע לשון בחבל אילות. משפחת אנגלברג, שהגיעה לכאן לפני כארבע וחצי שנים, היא חלק מגל הקליטה שחווה האזור, ומהווה דוגמה נפלאה למשפחה שמצאה את ביתה החדש בערבה הדרומית.

משפחת אנגלברג - קיבוץ גרופית

"תמיד כדאי ללכת עם הלב", אומרת לי דגנית, המחזיקה בחיקה את עמליה בת החודשיים, כשהיא מחייכת ומביטה על הר שחרות היפהפה הנשקף מחלון ביתה בקיבוץ גרופית. אולי דווקא אז יכולתי להבין את מה שהיא ויוני, בעלה, ניסו להסביר לי במשך כל שעות השיחה שנתמשכה לה יותר ממה שתכננו, כי בכל זאת: פתאום קם אדם (או משפחה) במרכז הארץ ומחליט להעתיק את חייו לקיבוץ השוכן בראש גבעה בערבה הדרומית.

מחלון ביתה של משפחת אנגלברג בקיבוץ גרופית נשקף נוף עוצר נשימה של הרים ומדבר. החיוך שכבר עלה על שפתיי בדרך לקיבוץ גרופית, הולך ומתרחב כשאני מביטה בנוף האלמותי, ואפילו מתחזקת אצלי התחושה שהעובדה שעשיתי את אותו הדבר לפני שלושה חודשים - עברתי עם משפחתי מאזור המרכז להתגורר בקיבוץ אילות - היא הדבר הנכון. תחושה שמתחזקת בכל פעם שאני פוגשת אנשים, שממש כמונו, עברו לכאן מחיים טובים במרכז, לחיים אחרים, על אף האתגרים, המרחק מהמשפחות, מההורים, מהחברים. עברו לכאן מבתים עירוניים לחלוטין - לחיים בקיבוץ, בקהילה שיתופית, כזו שמתנהלת עם חגים קהילתיים ופעילויות קהילתיות והרבה טבע ורוגע.

דגנית ויוני אנגלברג גרו בבית נאה במושב מגשימים. יוני (41) עבד בעסק המשפחתי לאילוף כלבים ולפנסיונים לכלבים בכפר טרומן ובמקביל פיתח סטארט-אפ ואפליקציה בנושא ודגנית (41) עבדה כתרפיסטית במוסיקה עם ילדים ונוער. משפחה ישראלית ממוצעת מהמעמד הבינוני- גבוה. לפני כארבע וחצי שנים החליטו לשנות את חייהם ולעבור לקיבוץ גרופית.

למה החלטתם לעבור לערבה הדרומית?

"במסגרת עבודתי כמטפלת במוסיקה טסתי פעם-פעמיים בשבוע לאילת" מסבירה דגנית. "ולא יכולתי שלא להשתאות נוכח נוף הרי אדום ומפרץ אילת, והקצב הרגוע שבו מתנהל האזור. בעיקר התרשמתי מכך שראיתי באילת הורים יוצאים מהבית עם הילדים בשעה 7:55 וב- 8:00 הם כבר מגיעים לגן, ללא כל הפקקים והעומס שסבלנו מהם במרכז; כדי להגיע לעבודה או לרופא עם הילדים הייתי צריכה לצאת כשעה מראש", היא אומרת. לזה התווספו גם זיכרונות הילדות שלה מאילת ושיחותיה עם יוני לגבי רצון למעבר ושינוי.

רצה המקרה, ויוני פגש חבר מקיבוץ גרופית שהוא גם קרוב משפחה רחוק, "סיפרתי לו על העבודה של דגנית באילת ועל כך שהיא מאוד אוהבת להגיע לעיר והוא זרק לי 'אולי תבואו לגרופית? בואו לסוף שבוע - ותתרשמו'- אז הגענו. בכלל לא ידעתי איפה זה..." הוא צוחק.

במהלך הביקור השניים התאהבו במקום ובאורח החיים והחליטו לבדוק. הם עברו לקיבוץ עם שני ילדיהם - מתן (13) ויואב (10), עברו תהליך קליטה של כשנתיים והתקבלו לחברות ולפני חודשיים הצטרפה למשפחה גם עמליה הקטנה.

ספרו לי קצת על תהליך הקליטה בקיבוץ

"ללא ספק מדובר בתהליך מורכב, בשל העובדה שאתה מגיע מהמושב במקרה שלנו, מחברה אחרת לגמרי- לקיבוץ שיתופי, שזה עולם אחר עם חוקים ודרך משלו. הפרטיות שלך היא לא כמו הפרטיות שיש לך כאשר אתה גר במושב או בעיר, ההחלטות מתקבלות כאן באסיפת חברים, וזו חברה שונה מאוד ממה שהיינו רגילים. משך התהליך מרגע שיחת הטלפון הראשונה עם רכזת הקליטה, ועד שמחליטים להגיע לגור במקום - כשנתיים, הוא פרק זמן, הגיוני שנותן זמן להבין, להתחבר ולעבד את הדברים", אומרת דגנית. ויוני מחזק את דבריה: "תהליך הקליטה הממושך מאוד עזר לנו להבין, להכיר, לעבד ולחשוב." כחלק מתהליך הקליטה יש משפחה מאמצת ומלווה צמוד מטעם ועדת הקליטה שמאד מסייעים לאורך הדרך.

איך חוויתם את המעבר מחיים פרטיים מאד לשיתופיים יותר?

"מהרגע שהגענו לכאן החלטתי שאני זה אני, ואני לא הולך להפוך למישהו אחר במהלך הקליטה" מדגיש יוני. "היה לי חשוב לקחת חלק בועדות השונות וללמוד את התהליכים ואת דרך קבלת ההחלטות, במערכת שלא הכרתי. לכן, מבחינתי, תקופת הקליטה לא הייתה קשה. הייתי עסוק בלמידה ועשייה."

"אני חוויתי את התקופה בעיקר דרך הילדים, הקשיים והאתגרים שהם היו צריכים להתגבר עליהם", אומרת דגנית, "אבל היום הם לא רואים את עצמם בשום מקום אחר, וגם אנחנו".

אילו חששות עלו בכם לקראת המעבר?

"חששתי בעיקר מהפן התעסוקתי - למקצוע של דגנית יש ביקוש רב ואני הייתי סימן שאלה גדול.  רצה הגורל והתקבלתי להיות מנהל הפרויקטים במועצה האזורית, תפקיד שאני ממלא כבר ארבע וחצי שנים", אומר יוני. "הנסיעה לאורכו של כביש 90 כשאני רואה בדרך פרויקטים שאני שותף ליצירתם ובנייתם - מרגשת אותי מאוד. להיות מעורב בהקמת מגרש ספורט,  אמפי בפארק תמנע, מועדון נוער ועוד, זו עשייה משמעותית לדורות".

דגנית מציינת דווקא פן אחר - "ברור שבהתחלה התמודדנו עם אתגרים" היא אומרת, "במיוחד המרחק של הילדים מהמשפחה, מבני הדודים. במגשימים גרנו צמוד לאמי, ליד כל האחים שלי והמשפחה של יוני. כיום כשאנו מבקרים את המשפחה  הילדים  שמחים מאוד, אבל לא מוכנים לשמוע בכלל על מגורים במקום אחר. גם לנו טוב, מבחינות רבות: יש לנו יותר זמן להיות עם הילדים ויחד כזוג, החברה כאן איכותית, ובקיצור, לא משעמם".

אתם מרגישים שיש לכם מקום לביטוי אישי?

"התחושה הכי חזקה פה היא שרק תבואי, תזמי, תציעי ותעשי." מצהירה דגנית. "כתרפיסטית במוסיקה ובמקביל לעבודתי כשכירה הקמתי בקיבוץ קליניקה לטיפול במוסיקה. זה דבר חדש שלא היה באזור ואני גאה בכך. במקביל, בפן התרבותי, יזמתי בקיבוץ סוף שבוע שכולו על טהרת המוסיקה המקומית. זה מרגש אותי מאוד, להיות חלק מיצירת תרבות מקומית ותרבות בכלל. מאז שאנחנו פה, אנחנו חווים ומעריכים תרבות והולכים להצגות, סרטים ומופעים לא פחות  ממה שהיינו הולכים במרכז ובמידה מסויימת אף יותר.

ומה עם הילדים?

"לילדים היה מאתגר בהתחלה, אבל ככל שהם הכירו חברים חדשים והשתלבו בביה"ס ובחוגים – היה קל יותר. שניהם משחקים בקבוצת הכודרסל של חבל אילות, פעילים במסגרת מערכת החינוך בלתי פורמלי בקיבוץ ונהנים מהקצב הרגוע ומהנוף המדברי.  

ובכל זאת, מה חסר לכם כאן?

"אנחנו מאוד קשורים למשפחות שלנו, אז הריחוק מהן וגם מהחברים קשה; אנחנו נוסעים די הרבה וגם באים לבקר אותנו, ותודה לאל, יש טלפון, סקייפ, וואטסאפ, אז מסתדרים. בשורה התחתונה: אנחנו מאושרים ומסופקים, וזה מה שחשוב".

איך הגיבה הסביבה למעבר שלכם?

השניים מספרים, כי "התגובה הראשונה שהיינו מקבלים מכל קרוב משפחה או מכר שסיפרנו לו על ההחלטה שלנו היא – 'איזה אומץ יש לכם', ולא הצלחנו להבין על איזה אומץ מדובר, כי זה לא שאנחנו עוברים לאוסטרליה או לירח, אלא מנסים משהו, ותמיד יש לנו לאן לחזור. יש לנו משפחות תומכות ואוהבות, י אנחנו שני אנשים בעלי כישוריםויש לנו מה לתת בכל מקום שנהיה בו".

ודגנית מוסיפה "אני עשיתי שינוי בחיי שהרבה יותר הפחיד אותי והצריך אומץ - לפני שעבדתי כתרפיסטית במוסיקה עבדתי בתחום משאבי האנוש בחברת היי-טק, במשרה נוחה מאוד עם תנאים מעולים שכל אחד היה חולם עליהם, ואז החלטתי, בגיל 35, כשכבר הייתי אם לשני ילדים קטנים - ללכת עם הלב שלי וללמוד תרפיה במוסיקה, והפכתי למטפלת. זה היה הרבה יותר מפחיד."

הייתם ממליצים למשפחות אחרות לעשות את המהלך הזה?

"תמיד כדאי ללכת עם הלב," קובעת דגנית. "אפילו כשהסביבה מפקפקת ואת מפחדת.  השינוי הזה עשה לנו כמשפחה וכבני אדם - רק טוב".