כמו אוויר לנשימה

דקל ודנה לוי מקיבוץ יהל | מאת: רותם ג'קסון | מתוך: "קצה במדבר"


אנחנו ממשיכים להכיר את המשפחות החדשות שבחרו להצטרף לקהילת חבל אילות, והחודש - דקל ודנה לוי, מקיבוץ יהל. הוא פקח טיסה, היא עורכת דין, ביחד הם עוד זוג מהמרכז שהחליט להקים את ביתו בערבה.

משפחת לוי - קיבוץ יהל

הדבר האחרון שדקל ודנה לוי האמינו על עצמם הוא, שיבוא יום והם יגורו בקיבוץ בערבה. שניהם נולדו, גדלו וחיו בערים גדולות במרכז, כל חייהם. את ביתם המשותף הם הקימו בראשון לציון, להדליק מדורה היה משהו שעשו רק פעם בשנה בצופים ובילוי משפחתי לא היה נחשב, אם לא כלל קניות וביקור בקניון העירוני. זמן משפחה היה בגדר מותרות, אבל זמן בפקקים היה נחלתם היומית, כשם שהוא נחלת כלל תושבי המרכז.

היום, שנה וחצי אחרי שקיבלו את ההחלטה החשובה בחייהם, הם מתגוררים בשמחה ובנחת עם שלושת ילדיהם - אלון ואלה התאומים בני השבע ונועם בת השש - בקיבוץ יהל. לצד קריירות מספקות שהופתעו למצוא כאן, ושותפות פעילה בין שבילי הקיבוץ, הם כבר בונים את ביתם על שטח האדמה שקנו בשטחי ההרחבה של יהל.  

למה החלטתם לעבור לערבה?

"הסיבה הרשמית הייתה בעיה רפואית של אחד התאומים." פותח דקל ומסביר: "אלון ואלה נולדו פגים, בשבוע 32, ולאלון היו סיבוכים רפואיים במערכת הנשימה. באחת הבדיקות פגשנו רופא שהמליץ לנו לעבור לאזור נקי ויבש, שיעזור לשפר לאלון את איכות החיים ואולי אפילו למנוע ניתוח שהוא אמור היה לעבור. כך למעשה, נשתל הרעיון. אנחנו נסענו לראות ישובים באזור ערד, שנחשבת כעיר בעלת אוויר נקי ויבש, אלא שלא עוד - המפעלים הסמוכים שהוקמו שם, וגם האזור עצמו, לא נתנו לנו תחושת ביטחון. מה שכן, זה חיזק לנו את הרעיון של המעבר ויצרנו קשר עם תנועת 'אור', ממנה קיבלנו רשימת ישובים שקולטים משפחות חדשות בערבה. התחלנו להתקשר ולבדוק והשלב הבא היה ביקור של שבוע ביישובי הערבה."

"אני גדלתי בחולון ודנה גדלה בראשון לציון, אז לא היה לנו מושג למה אנחנו נכנסים... בכל המקומות שביקרנו בהם פשוט אמרו לנו - תבואו, תקנו בית ותגורו! בלי יותר מדי הסברים, זה הרגיש לנו כמו 'תבואו וכבר תסתדרו'. רק כשהגענו לקיבוץ יהל ולוטן זה כבר הרגיש אחרת לגמרי – ביהל, מבחינתנו, גנבו את ההצגה. ביום שהגענו כבר היינו בפגישה עם המזכיר ומנהל המשק ושידכו אותנו לארוחות עם תושבים. תוך כמה ימים חיברו אותנו לקהילה ואחרי הסופ"ש הראשון שעברנו שם כבר שום דבר לא השתווה לזה."

"אני חושבת שהרומן שלנו עם יהל היה כמו אהבה ממבט ראשון", אומרת דנה. "למרות שהמעבר עצמו היה תהליך הדרגתי - במהלך השנה הזמינו אותנו לאירועים של המשק ובכל פעם שיצאנו מהשער של הקיבוץ בחזרה למרכז, הייתה לנו צביטה בלב והרגשה שאנחנו עוזבים בית."

האם המציאות הסתנכרנה עם החלום?

"חד משמעית כן!" קובע דקל. "קודם כל, לילד לא היה התקף אסטמה אחד מאז שעברנו לפה. הוא גדל והתפתח וחי באוויר נקי ויבש והוא מרגיש טוב פה. אני עובד היום במתקן של רשות שדות התעופה במצפה רמון - שעה ורבע נסיעה מיהל ועבודה במשמרות. זה משאיר הרבה זמן פנוי שפתח לי אפיקים חדשים." דנה הגיעה לאחר שסיימה את ההתמחות והחליטה לפנות למשטרת ישראל, כדי לחפש תעסוקה וכעבור ארבעה חודשים כבר גויסה לתפקיד תובעת תעבורה במשטרת אילת. הניסיון המוצלח של שניהם בתחום התעסוקה באזור, מביא את דקל לטעון ש"דווקא בגלל שיש בעיה להביא לפה אנשים, אז מי שמגיע לכאן עם מקצוע יכול להתקדם מאוד מהר, כי יש פה המון אפשרויות תעסוקה וצריכים כוח אדם מכל תחום."

וחוץ מעבודה?

"אפשר לומר שרק בזכות המעבר לכאן הבנתי במה אני משקיע חוץ מעבודה. גילינו את עצמנו בתור משפחה, הזוגיות שלנו הרבה יותר טובה. במרכז היינו נותנים כיף אחד לשני בהחלפת משמרות והכל סבב סביב נהלים ולו"ז צפוף. כאן אין לנו את זה והקשר שלנו הרבה יותר טוב. יש לנו סיבוב קבוע סביב הקיבוץ בערב אחרי שהילדים נרדמים והשיח בינינו הוא לא רק על איזה סנדוויץ להכין בבוקר, אלא על שיחות וחוויות ברומו של עולם. זה מה שזמן יכול לקנות."

"הילדים שלנו רק לאחרונה למדו לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר" מוסיפה דנה, "ועכשיו הם יכולים לצאת לסיבוב ברחבי הקיבוץ בלי פחד. גם ברמה האישית עברתי פה שינוי - אני בן אדם שמאוד אוהב להיות מעורב ולתרום, ובקיבוץ יש תמיד מקום לעשות דברים ולתרום לקהילה ובאמת להשפיע."

"מאוד התקרבנו לטבע מאז שאנחנו פה." ממשיך דקל. "אני פיתחתי את תחביב הרכיבה על אופניי שטח ואני מטייל המון. אני פותח את הגדר האחורית ונהנה מהטבע האמיתי."

אילו חששות היו לכם לקראת המעבר?

"החשש הכי גדול שלי מהמעבר היה דווקא בתחום התרבות - אני מאוד אוהבת הצגות ומופעי תרבות והיה לי פחד שמפה ועד אילת יש נתק תרבותי. אבל להפתעתי ולשמחתי מגיעות הרבה הצגות וחלקן אפילו עד הקיבוץ וגם יש את תאטרון אלעד שזה תאטרון מקומי מעולה." אומרת דנה.

איך החיבור בין ותיקי הקיבוץ לחברים החדשים?

דקל: "אנחנו מרגישם שמקבלים אותנו. אני, למשל, מתעניין בכלכלה, אז ביקשתי להיכנס להנהלה הכלכלית של הקיבוץ והייתי בטוח שלא יתנו לי, כי אני עדיין חדש וצעיר, אבל להיפך - מאוד התרגשו שאני בכלל רוצה והעלו את זה מיד להצבעה בישיבת חברים וכולם פרגנו. אז נכנסתי ואני יושב שם ושומע על ההשקעות העתידיות של הקיבוץ ורואה לאן הקיבוץ מתקדם ואני נחשף פתאום למידע ולתחומים חדשים שלא הכרתי בעבר, כמו התחום הסולארי."

 דקל ודנה רק הגיעו, אבל כבר מנתבים את הניסיון הטוב שלהם לטובת הצמיחה הדמוגרפית: "משפחה מתעניינת באה אלינו לכוס קפה ואני ביקשתי לאמץ אותם ולהיות מולם בקשר ובאמת, ביולי הקרוב הם עוברים לקיבוץ ומפה לשם זה התגלגל ונהייתי עוזר בנושא קליטה!"

איך אתם חווים את המעבר מחיים עירוניים ועצמאיים לגמרי לחיי קהילה?

"חיי הקהילה שבחרנו לא מגבילים אותנו ברמת החיים שאנחנו רגילים אליה", אומר דקל. "בצורה הזו אנחנו מרוויחים את הקהילתיות מבלי להיות מוגבלים בפן הכלכלי. זה אולי אחד היתרונות של יהל ביחס לשאר ישובי החבל, בגלל שאתה מרוויח קהילה קטנה וקיבוצית ועדיין יכול לחיות בסטנדרטים של המרכז; יש לך אפשרויות בחירה לפי היכולת הכלכלית והרצון."

איך המשפחות והחברים הגיבו על המעבר? אתם מנסים לשכנע אותם להצטרף אליכם?

"הם היו בהלם! אמא שלי מגיעה לבקר המון, פעם בחודש לפחות." מודיעה דנה.

"בסופו של דבר, בעיר, אלא אם כן אתה גר במרחק הליכה ליד המשפחה, אתה לא באמת רואה אותם יותר מפעם בשבועיים", מודה דקל. "פה אנחנו זמינים לקבל ביקורים, ובאמת מאז שעברנו יש לנו יותר ביקורים וחברויות שהתקרבו, כי הם באים אלינו. הדרך הכי טובה לשכנע זה פשוט לראות מה נהיה מאיתנו וכולם מפרגנים ומרגישים שאנחנו מאושרים."

איך הייתם מגדירים את עצמכם עכשיו?

דנה: "אנחנו חברי הקיבוץ המתחדש. מצד אחד יש משהו בורגני שהגענו איתו ואנחנו עדיין דואגים לפרנסה ולאיכות החיים הגבוהה ומצד שני אנחנו דואגים לשמור על הדברים החשובים באמת - זמן משפחה, קהילה, ליהנות מהחיים, למצות כל יום ולא לחכות כל השבוע לסוף השבוע בשביל זמן איכות."

מה אתם מגדירים היום כזמן איכות?

"בהתחלה, בכל פעם שהיה לנו זמן פנוי היינו נוסעים לאילת לקניון, כי זה היה הבילוי שהכרנו. יום אחד הצענו ללכת לחולות כסוי ונדהמנו מהאושר של הילדים." מתאר דקל בסיפוק.

"אפילו ההליכה הזאת בבוקר לבד, היא סוג של איכות, כשכל הילדים יוצאים בשבילים לכיוון הכוללת וכולם מרגישים תחושה של מסוגלות ויכולת. בימים הראשונים עוד הייתי עוקבת אחריהם אחרי שהם ביקשו ללכת לבד", מודה דנה, "והם תפסו אותי על חם בשיחים... אחרי זה כבר באמת שחררתי. בן רגע הם נהיו לי גדולים ותפסו אחריות.

פה יש משהו מעבר, משהו באיכפתיות שלהם אחד מהשני, בחברות האמיצה בין כל ילדי הקיבוץ. גם הם - בדיוק כמונו - הכירו חברים חדשים שהפכו להיות מאוד קרובים בזכות החוויות המשותפות. אין ספק שהחיים שלנו הפכו להיות הרבה יותר טובים מאז שאנחנו פה."