סיפורים בשחור לבן

המדור שמביא את הצבע הייחודי מאחורי הסיפורים של ותיקי חבל אילות | והפעם: נעמי שיזף | ראיינה: יהודית רוט אלקלעי | צילומים: ארכיון יטבתה


זהו מדור העוסק בסיפורים של ותיקי חבל אילות- מי הם אותם אנשים שהיו צעירים נועזים (ויש שיאמרו משוגעים), שהגיעו לחיות בשממה המדברית הצחיחה והמרוחקת? מה גרם להם לעזוב בתים ומשפחה במרכז הארץ או בחו"ל  ולהגיע למדבר החם? מה הם פגשו כשהגיעו? על מה חלמו? מה אתגר אותם? מה גרם להם להישאר ועד כמה המציאות כיום קרובה לחלומות שרקמו בעבר?

הפעם במדור אנו פוגשים את נעמי שיזף- חברת גרעין מגל וחרב (הגרעין המייסד ביטבתה). חיה בקיבוץ מאז הקמתו ב 1957.

נעמי, בת יחידה להורים יוצאי אירופה, גדלה בשכונת רחביה בירושלים. מגיל צעיר מאד ידעה נעמי שהיא רוצה לחיות בקיבוץ, נעמי זוכרת שהמחשבה שהניעה אותה היתה שאם מפאי"ניקים ומפמ"ניקים יכולים לדור בכפיפה אחת (זה היה לפני הפילוג...), כנראה שמדובר במקום שפועל נכון.

נעמי ניסתה לשדל את הוריה לעבור לחיות בקיבוץ, אך הם לא רצו להעתיק את מגוריהם ונעמי המשיכה לחלום על חיי קיבוץ ודשאים מוריקים. כעבור זמן מה, כאשר נודע לה שבקיבוץ הארצי מעוניינים לצרף ילדים למסגרות הקיבוץ, כדי להשלים ל 24 תלמידים בכל כיתה, קפצה נעמי על ההזדמנות. כך, בהיותה בת פחות מ 10, עלתה על אוטובוס לקיבוץ עין השופט המרוחק בליווי של אמה. בקיבוץ השתלבה במסגרת שיועדה לילדי החוץ, בעוד הוריה המשיכו בחייהם בירושלים. נעמי היתה די שונה בנוף של ילדי החוץ בקיבוץ כי כך בחרה, אך החלום החזק שהדהד בה מספר שנים, והנחישות שליוותה אותה (ואולי מאפיינת הרבה מהאנשים שהגיעו לחבל אילות בתחילת הדרך), הם שהביאו אותה להשתלב בחברת הילדים בקיבוץ המרוחק.

החיים כילדת חוץ בעין השופט נמשכו שנה אחת בלבד, באופן מעניין ורלוונטי, ענייני מחלות ובידוד (בגלל מגפת הפוליו) השיבו את נעמי לירושלים (לשמחת הוריה). אולם מאז, בכל חופש היתה מגיעה לקיבוץ למשך מספר שבועות, משתלבת בחברת הילדים במוסד, ומבצעת איתם את המשימות השונות שקיבלו.

המשיכה העזה לחיים בקיבוץ המשיכה ללוות את נעמי בשנות התבגרותה, כשהגיעה לכיתה י"א השתלבה בלימודים בכפר הירוק (מחזור ב') שנה מתחת לתלמידי גרעין מגל וחרב המיתולוגיים- אותה הקבוצה שעתידה להיות הגרעין המייסד של יטבתה בעתיד הלא רחוק.

בשנת 1956 נעמי נשלחת עם חבריה ללימודים לתחזק את המשק בקיבוץ נווה אילן שהתפרק. במקביל, חברי גרעין מגל וחרב מתגייסים לצבא. נעמי מספרת שזו היתה תקופה בה לא הוקמו קיבוצים חדשים, רק עין רדיאן (שם ההיאחזות ביוטבתה לפני הקמתה) עמדה על הפרק. כל הגרעינים חשקו בעין רדיאן, לבסוף הוחלט שגרעין מגל וחרב, שהיה מאד מוערך, יקבלו את ההיאחזות לידיהם.

במאי 1957 הגיעו חברי גרעין מגל וחרב להיאחזות עין רדיאן, וכעבור תקופה קצרה הם החליטו שהם רוצים להגדיל את הגרעין. במסגרת גיוס מועמדים חדשים לגרעין הגיעו נציגי הגרעין- פיץ וינון לכפר הירוק. נעמי שהיתה בשנת הלימודים האחרונה חשבה לעצמה שהם משוגעים, ושזה מקום לא הגיוני לחיות בו. אך לאחר שכנוע של חברה מהכפר, החליטה לבוא ולראות במה מדובר. הנהלת הכפר הירוק תמכה במהלך ונתנה למתעניינים את הטנדר של הכפר בכדי להכיר את ההיאחזות ולבחון את ההצעה שעמדה על הפרק.

נעמי במזכירות הטכנית, מקום העבודה שלה גם היום

וכך, חבורה של 11 צעירים יצאה לדרכה דרומה,  דרך כביש הנפט, מעלה עקרבים, וכל דרכי העפר עד לערבה הרחוקה. הם הגיעו מאובקים לעין רדיאן באמצע יולי, בשעת צהריים. בש.ג. עמדה מלכה ארצי, והחבורה נשלחה לחדר האוכל- שם התקבלו בשמחה. לאחר הארוחה פנתה נעמי להתקלח, לפני המקלחת היא כיבסה את החולצה שלבשה ותלתה לייבוש. כאשר יצאה מהמקלחת, החולצה כבר היתה יבשה לחלוטין. זה היה הרגע בו נעמי אמרה לעצמה שזה כנראה המקום הנכון בשבילה. לאחר מכן עלו המבקרים ונעמי ביניהם לאזור ה"הרים" בהם היתה הבריכה הישנה של הקיבוץ. מהנקודה הזו הבחינה בהרי אדום המרשימים, אותם אהבה עוד מתקופת טיולי התנועה בצעירותה. בשלב זה אמרה נעמי לעצמה שפה היא רוצה להישאר.

נעמי וחבריה המשיכו לטירונות במחנה שמונים, שם קיבלו את האישור להצטרף לגרעין מגל וחרב. בנובמבר 1957, עם סיום הטירונות, כל גרעין חזר להיאחזות שלו, נעמי וחבריה פנו למעונם החדש בעין רדיאן שבערבה. כאשר הגיעו באוטובוס של אגד, על הכביש הראשי קיבל את פניהם גדי קדם, עם טרקטור ועגלה והעלה אותם מהכביש להיאחזות. נעמי נזכרת איך הכינו לכבודם משקה ייחודי, שמחו על הגעתם ומיד שילבו את כל חיילי הגרעין במקומות העבודה השונים.

לאורך התקופה, נעמי השתלבה בכמה ענפים, היא עבדה בתמרים עם ציגי וצונץ, בגן הירק עם פיץ, וגם במפעל אריגה שהיה בהיאחזות לתקופה קצרה.

כחודש לאחר שנעמי הגיעה לעין רדיאן ביום חמים ולא אופייני בסוף דצמבר 1957 התקיים חג העליה של קיבוץ יוטבתה. מהיום הזה נעמי זוכרת היטב את ההיערכות הקפדנית למסדר השחרור מהצבא שאמור היה לערוך אלוף פיקוד דרום חיים לסקוב. כמובן שלרגל המאורע החגיגי והאורחים החשובים, התקיימה גם מסכת עשירה ומפוארת. אך הזיכרון המשמעותי והמוכר לכולם מיום זה הוא הנאום הקצר והמשמעותי של בן גוריון שעלה לבמה והסתפק בנאום הקצר עם שלוש המילים החוצבות: "תעזו, תתמידו, תצליחו!"

בתקופה שלאחר מכן היתה תחושה של עצמאות, כל בעלי התפקידים היו צעירים מהגרעין- אומנם בליווי של חברים מקיבוצי ה"איחוד" (התנועה הקיבוצית). הגרעין היה גדול ומגובש, התפתחה מסורת ייחודית של המקום, התכנסויות בחדר האוכל בשבתות, אכילת גלידה מדי שבת,  פעילות תרבותית ענפה ואווירה יוצאת מן הכלל.

אחד החברים אליו חברה נעמי היה יגאל שיזף המכונה שרפיק, נעמי מספרת שזכורה לה במיוחד מסיבת פורים בשנת 1958, לאחריה היא ושרפיק הפכו לזוג. כעבור שנה הם נישאו והביאו לעולם ארבעה ילדים. ולא נפרדו למשך 57 שנים עד למותו של שרפיק לפני שש שנים.

לאורך השנים ביצעה נעמי תפקידים שונים בקיבוץ, היא  רכזה את ועדת חברים, היתה לולנית ואף היתה הקוסמטיקאית הראשונה בקיבוץ למשך שנתיים תמימות. בשלב מסויים השתלבה בעבודה במזכירות הטכנית, שם היא עובדת עד לימים אלו.

כאשר נעמי נשאלת עד כמה יוטבתה של היום דומה לחזון שעמד לנגד עיניהם בהקמת הקיבוץ, היא מספרת שלדעתה  חלק גדול מהדברים אליהם שאפו עדיין מתקיים. הקיבוץ שיתופי, הרבה צעירים פועלים ופעילים יש חיי חברה ותרבות ענפים, ותקופת הקורונה הוכיחה התייחסות רצינית ומכבדת לוותיקים. נעמי מציינת שהיא עדיין מוצאת ביטבתה רוח מיוחדת של קיבוץ, היא אוהבת להסתובב בכל שטח הקיבוץ ולהרגיש תחושת שייכות עמוקה בינה לבין המקום.


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!