יסורי גסיסתו של 'יום העבודה'

בשבועות הקרובים תעלה לדיון במליאת המועצה הצעת החלטה בדבר העברת ביה"ס לחמישה ימי לימודים בשבוע| אבישי גרינברג| קצה המדבר, גיליון יוני2021



תמונה באדיבות ארכיון יטבתה
 

 להחלטה זו יש השפעה מהותית על נושא מקומו של יום העבודה בהיררכיה החינוכית, וניתנת הזדמנות, כנראה האחרונה לשנות את המשוואה:

יום שישי הוא יום מצ'וקמק ללמידה – ביום זה יתחנכו לעבודה 

בקיצור נמרץ

יום העבודה השבועי במעלה שחרות החל בראשית שנות ה-70 כשראשוני ילדי יטבתה ואילות בגרו והחלו להשתלב בענפי המשק. הנושא נוהל  בהכוונה של מחלקות החינוך בתנועות הקיבוציות, שהיוותה חלק מרציונאל "השילוש הקדוש" – חברה, לימודים, עבודה.  

העבודה במשק החקלאי ובענפי השירותים הייתה עמוד תווך בתוכנית הלימודים שאפיינה את החינוך ההתיישבותי, ונחשבה לחלק מחובותיו של כל תלמיד.  יום העבודה איפשר לילדים בקיבוץ להשתלב בענפים השונים של המשק, ופתח צוהר לקהילת המבוגרים הסובבת אותם.  כתוצאה מכך הייתה תקווה להגשים את מהות החינוך הקיבוצי – חינוך רב קהילתי.

משרד החינוך דרך המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער הנהיג עם הזמן נהלים המגדירים ומארגנים את מערך יום העבודה בבתי הספר בקיבוצים, אשר הפכו במהלך השנים להיות אזוריים:   הפעם ניקבע שחובה על כל תלמיד לתת יום עבודה בשבוע, מתוך כך שאחת ממטרותיו של החינוך ההתיישבותי הינה להעמיד דרך של ממשיכים בהתיישבות מתוך בחירה והכרה בכך שאינם רואים בעבודה, ובעיקר בעבודה בחקלאות, כפייה שאין מנוס ממנה.  החינוך לעבודה היווה במשך שנים רבות חלק בלתי נפרד מהרציונאל של בית הספר הקיבוצי.  מצב זה תאם במידה רבה את הגישה הכללית במינהל (באגף) לחינוך התיישבותי שבית הספר הקיבוצי היווה חלק ממנו, ועל כן בכל בתי הספר היה נהוג יום עבודה שבועי או לחילופין שעות עבודה, כחלק אינטגרלי של תוכנית ביה"ס.

בתחילת שנות ה-80 קלט ביה"ס תלמידים מבסיס חיל האוויר עובדה, ובכך לראשונה הצטרפו אליו תלמידים ללא מערכת החינוך היישובית, מה שהקשה על רבים מהם להשתלב בעבודה במסגרת "יום עבודה שבועי".  בשנות ה-90 החלו להתווסף תלמידים מאילת, אשר יחד עם ראשוני בני שחרות התקשו גם הם לעמוד בחובת העבודה ביום הייעודי אותו הגדיר ביה"ס.  

הקמת באר אורה בתחילת שנת 2000 הביאה את סוגיית יום העבודה לשיח אזורי על עצם מהותו, חשיבותו ודרכי יישומו.  במהלך השנים בית הספר גדל והתרחב, השתכלל והשתדרג, אך אבן יסוד אחת עוד נותרה מימי עברו – יום העבודה השבועי.  שינויים ברוח הזמן הביאו לפיחות זוחל במעמדו של היום כמקובל , והוא הולך ומצטמצם מבחינת היקפו ומשקלו בביה"ס, וכן בחלק מהקהילות שמהן מגיעים התלמידים.  מושג העבודה ועולם העבודה בקיבוץ, עבר ועובר תמורות משמעותיות, למן הימים שהלימודים הפריעו לעבודה ועד לימינו אנו - כשהעבודה 'מפריעה' ללימודים.  

לדעתי חשוב להעמיק את הברור בכמה סוגיות מהותיות המהוות את "יום העבודה", ולבדוק אם הוא רלוונטי לנו גם כאן בערבה במאה ה-21:

עבודה מהי?

בעבר נתפשה העבודה כ'ערך' והתבססה על רצונו של הקיבוץ ליצור 'יהודי חדש' – שורשי, יצרני, מחובר לאדמתו ועובד כפיים. בהווה הדגש בעבודה עובר להתמקדות יתר בחשיבות הלמידה והידע המקצועי, כלומר להתמקצעות.   

נוכל להגדיר עבודה כפעילות אשר יש דרישה לבצע אותה לצורך מסוים שניקבע לפי היקפי משרות, ויש בה תועלת אנושית, פרנסה או תעסוקה.

התבגרות האוכלוסייה וכניסת העבודה השכירה לקיבוצים, יחד עם מעבר החקלאות לשיטה ממוכנת יותר ויותר, הציבו אתגרים משמעותיים לרכזי החינוך ולמדריכים במציאת מקומות עבודה מתאימים לכלל בני המשק, וזאת לפי ההיצע ולא לפי הביקוש. כך התפתחה תופעה של יצירת מקומות עבודה יש מאין לנוער גם ללא הצדקה כלכלית או צרכנית.  הבסיס לכך הוא התפישה הקיבוצית לפיה קיים יחס שווה בין ענפים יצרניים לבין ענפי שרות, וכן שחינוך ותרבות חשובים לא פחות מפרנסה.  ביישובים כדוגמת שחרות ובאר אורה שאינם אגודות שיתופיות ובתחומם ישנו מיעוט במקומות עבודה, קיים קושי מהותי במציאת מקומות עבודה לבני הנוער.

בית הספר מצידו אינו מגדיר מהי 'עבודה', פרט לציון מספר שעות מירבי בכל שכבה, ובאין מערכת חינוך משותפת ביישובים כמו אלה שעשוייה לתת מענה לפניות הורים, צצו ועלו פרשנויות שונות לגבי יישום יום העבודה השבועי, בין אם בחוף הים, בתנועת נוער ובין אם ביצוע המטלות השונות בבית.  במידה מסוימת הופעלה מחשבה יצירתית למימוש יום העבודה השבועי, ונוצר תהליך הדרגתי של ניהול עצמי ויזמות אישית.

יום עבודה שבועי או שעות עבודה שבועיות?

בעבר הדגש בעבודה היה על תפוקה, על כמות ועל ייצור במסגרת שעות העבודה הסטנדרטיות של הענפים בקיבוצים. עם השנים חלק מהענפים הרחיבו את שעות הפעילות. חלקם עברו לעבוד במשמרות ובחלקם העבודה פרושה על כל שעות היממה.  מאז ומתמיד ההתייצבות לחליבת הלילה הייתה בערב הקודם ליום שהוגדר כיום עבודה, כמו גם בתמרים כשבעשור האחרון עבר הגדיד לשעות הלילה.   כמחצית מתלמידי מעלה שחרות אינם בנים של חברי קיבוץ. חלקם מוצאים עבודה באילת באופן עצמאי, חלקם מתניידים בין עבודות לפי רצונותיהם וצרכיהם, חלקם שמחים לעבוד בשעות קצה ואחרים מעדיפים לעבוד 'שעות נוספות'.  ההתנהלות הפרטית של הנערים מול המעסיקים שלהם הצמיחה מודל של חישוב עבודה שעתי, הן של המעסיק והן של התלמיד.

נחיצותם של נערים אחדים במסגרת תנועות הנוער והתפיסה של ביה"ס שחינוך הוא עבודה לכל דבר, הביאה להכרה בפעילותם כמד"צים בתנועה כיום עבודה, אך בשל העובדה כי ההדרכות שלהם מתפרסות לאורך השבוע – גם ההתייחסות השעתית השבועית נחשבה יום עבודה.

היינו הך גם לגבי שתי תלמידות מעובדה שבמסגרת יום העבודה התנדבו במד"א, כל עוד הייתה אפשרות טכנית ביום זה להגיע לאילת ולחזור לעובדה.      בית הספר הגדיר מספר שעות מרבי בכל שכבה: ח' – 5 שעות;   ט' – 6 שעות;   י' ומעלה – 7 שעות.  לעיתים אין הלימה בין היום אותו הגדיר ביה"ס לעבודה לבין הצורך של בית העסק בכח אדם שיתפרס על פני השבוע, כך שחלק מהנערים מפעילים שיקול דעת ובוחרים להשתבץ לעבודה לפי דרישות המעסיק.

תמורה / תגמול

בעבר קבע משרד החינוך (המינהל לחינוך התיישבותי) כי העבודה ביום העבודה השבועי הינה ללא שכר. כבר שנים רבות שבאילות מקבלים הילדים שכר המועבר לקרן משותפת, ומגיע באופן כזה או אחר לנערים.  קיבוצים שעברו הפרטה בשנים האחרונות משלמים בחלק מהמקרים לתלמידים שעובדים ביום העבודה השבועי.  מחלבת יטבתה מוכנה להעסיק תלמידים ביום העבודה השבועי רק בתנאי שיונפק לנער תלוש שכר על שמו.  חלק מהתלמידים מבאר אורה שעובדים באילת מוציאים כסף כדי להגיע אל העבודה וממנה, בהנחה  שהשכר מהעבודה מכסה את הוצאות הנסיעה.  קיימת אי בהירות בקשר לציפיות מהתלמידים לגבי היום הזה ויש עמימות באשר למטרתו – האם תכליתו של יום העבודה השבועי הוא השאת רווח מהיר ככל שניתן או חינוך לעבודה על בסיס ערכים שבית הספר שואף להנחיל.

 רלוונטיות

במשך ארבע שנים (2015-2019) ריכזתי בפועל ב"מעלה שחרות" את תחום עבודת התלמידים במסגרת "יום עבודה" ביצירת קשר עם רכזי החינוך, עם מקומות עבודה באילת, עם תנועות נוער ועוד.  במקביל המשכתי לרכז את תחום המעורבות החברתית, ומצאתי ששני התחומים חופפים ולעיתים מקבילים בהווייתם, ובשל כך ההבדלים היטשטשו ברובם.  

מהותה של המעורבות חברתית היא עשייה כלשהי שמוענקת מהתלמיד לזולת, בזמנו הפרטי, ללא תמורה כספית ובנוכחות מבוגר אחראי. כך שלמעשה מדובר במעורבות חברתית בקהילה. המעורבות החברתית נחלקת לשניים: פעילות במסגרת אישית (עד שלושה תלמידים ביחד) ופעילות במסגרת קבוצתית (ארבעה ומעלה).  כל תלמידי י'-י"א בישראל נדרשים לבצע 56 שעות "קבוצתיות" ובנוסף 90 שעות "אישיות" במשך שנתיים וחצי, כאשר כל יוזמה שעומדת בשלושת הקריטריונים מתקבלת בברכה.  שיטת רישום השעות התנתה את קבלת פנקס הרישום במסירת מלוא הפרטים על מקום ההשמה המבוקש, דבר שהביא לרישום המקומות השונים להתארגן בצורה מדויקת, ואיפשר מעקב רציף אחרדיווחי השעות.  המעורבות החברתית מגדירה את מסגרת הפעילות באופן ברור יותר, בשונה מ"יום העבודה", שכאמור, עדיין לוקה בחוסר הגדרה מדוייקת לגבי 'עבודה' מהי, פרט לציון מספר שעות מירבי שאפשרי בכל שכבה.  הקושי שעמד במציאת מקומות עבודה לא פסח גם על מינעד אפשרויות המעורבות החברתית, כך שמאות נערים ביישובי הערבה נדרשו באחת, לפני כמה שנים למצוא מקום הולם לבצע מאות שעות כדי להתערב בקהילתם.  קושי ראשוני זה הביא להחלטת ביה"ס להכיר בעבודת התלמידים במסגרת "יום עבודה" כחלק ממעורבותם בקהילה, ועל כן הופחתה מכסת השעות במחצתי: במקום 90 שעות אישיות – 45 בלבד. בשל אותו קושי מתמשך, בחלק מהיישובים, במציאת מקומות עבודה ומציאת מקומות למעורבות אישית ובעקבות העמדה העדכנית של ביה"ס שפעילות בתנועת נוער מוכרת כיום עבודה, אומץ הרעיון לפיו פעילות בתנועת נוער תוכר גם כמעורבות אישית.  מאוחר יותר עלתה התמיהה מדוע לא תוכר הפעילות בתנועת נוער גם היא כמעורבות קבוצתית, שהרי הפעילות שם מתנהלת בקבוצה גדולה. פרט לתנועות הנוער הוכרה ההתנדבות במד"א כיום עבודה וכמעורבות אישית גם יחד, וכך ב'שומרי המפרץ' ועוד ועוד.  במשך הזמן היטשטשו ההבדלים בין 'יום העבודה' לבין ה'מעורבות (החברתית) האישית', ולא פעם מתבהר ששני התחומים חופפים ולעיתים מקבילים בהווייתם.  התערבבות יום העבודה במעורבות החברתית מעלה את שאלת הרלוונטיות שלהם בראי התקופה, שניהם יחד וכל אחד לחוד: האם יום העבודה רלוונטי? האם המעורבות החברתית רלוונטית? האם נכון להפריד ביניהם?  האם נכון לחבר ביניהם?  לשם מתן מענה לסוגיה הזו יש לקחת בחשבון שעבור המעורבות החברתית מפעיל משרד החינוך מערך שלם של הנחיה, השתלמויות, תקציבים ונהלים שמתעדכנים כל הזמן, ואילו באשר ל'יום העבודה" ההתייחסות המערכתית האחרונה הייתה לפני יותר מעשור.   חשוב לציין שתוכנית "מעורבות אישית" אותה קידם שר החינוך דאז, שי פירון, היא בהגדרתה – הכנסת החינוך החברתי לחובת העשייה החינוכית כתנאי לתעודת בגרות, בשונה מיום העבודה אותו קשרו (לכאורה) לזכאות של 12 שנות לימוד. ההצהרה 'הצהרתית' - המימוש לא ממשי.

דיאלוג / שותפות

כמשל לעץ תמר אשר מניב יותר פרי ככל שהעץ מתבגר, כך גם תלמידי התיכון אשר ככל שהם מתבגרים, עולה גם רמת נחיצותם ותועלתם במקומות העבודה.  לפי משוואה זו תלמידי י"ב הם המשמעותיים ביותר, אך לפני כעשור הוחלט לפטור אותם מיום העבודה ותלמידי י"א ש"ירשו" את בכורת הנחיצות והתועלת, עברו לעבוד בימי שישי.

בכך נשמרה חלוקת השבוע המדורגת, ובכך זכו מקומות העבודה בתיכוניסטים דומיננטיים, כל שנתון משובץ ביום אחר.

בהחלטה נקודתית לפני כמה שנים הועבר גם יום העבודה של תלמידי י' ליום שישי. הנערים משני השנתונים, י'-י"א, התיצבו בימי שישי בענפים שחלקם אינם פעילים ביום זה וחלקם עובדים במתכונת של יום קצר, ואינם בנויים להכיל כמות זו בני נוער.  סימן שאלה החל מרחף לגבי נחיצותם. מהלך זה שיקף את האפשרות כי הענפים בקיבוצים ובמקומות העבודה השונים אינם שותפים להחלטות הנוגעות ליום העבודה. לאחר עשרות שנים בשיא תנובתו, עץ התמר גבוה יותר מהאפרון, ובעקבות כך נאלצים לעוקרו. האם זהו גם דינו של 'יום העבודה'?

לסיכום

כיום, לאחר יובל שנים והתמודדות עם שינויים רבים, יש לבחון מה נכון לשמר, מה רלוונטי ומה חשוב לנו במכלול הרחב המובנה ב"יום עבודה".

ללא סמכות וללא אחריות  - לביה"ס למעשה אין שליטה על המסגרת המכונה "יום עבודה". 

במצב הנוכחי בו קיים פער גדול מדי בין הנאמר והמוצהר לבין ההתנהלות בפועל – נפגעת האמינות, נפגעת הרצינות והפדגוגיה מוארת באור שאינו מחמיא.  אך אם בוחרים להתבונן בחצי המלא של הכוס מגלים כי המטרות של "המעורבות החברתית" כגון:  התנסות לא פורמאלית, קהילתית, מתמשכת, כשהתגמול הוא במכסת שעות, תוך מתן משקל על עבודה משותפת בקבוצה, בדגש על נתינה ללא תמורה - כמעט תואמות במדויק את מטרות 'יום העבודה' כפי שעוצבו בימיו הראשונים של מעלה שחרות, עוד כשנקרא "משותף בערבה".  

למעשה ההגדרה מנתבת לאותו כיוון פדגוגי אך בלי להשתמש במונח "יום עבודה".   במקום המונח "יום עבודה" מופיע המונח "כישורי חיים".  יחד עם זאת, עשרות תלמידים בהווה מוצאים את מקומם במקומות העבודה שלהם המאפשרים קיום של רב-ממדיות ויכולות ביטוי שלא תמיד מוחצנות בין כותלי בית הספר.  החיבור של תלמידי מעלה שחרות עם מקומות העבודה ביישובים, מחזק אותם, מצמיח אותם ומעצב את האישיות שלהם באופן שונה מהרגיל בין מסדרונות ביה"ס בשגרת ההשכלה. זהו לטעמי, הערך המוסף המהותי ביותר שאנחנו יכולים להעניק לבני הערבה הדרומית, לתלמידי מעלה שחרות.  הזכות שנפלה בחלקנו להשתמש בפלטפורמה הקיימת ולפעול כדי להעניק לבני הנוער בחבל אילות כישורי חיים מגוונים, עלולה להשתבש, ברגע שהיא הופכת למאולצת, ריקה ומלאה ניגודיות כאשר 'מעמיסים' את הררי הרצונות הטובים הללו על יום שישי.  

 

תובנות

  1. את המונח "יום עבודה" יש להחליף ב"יום מעורבות ביישוב".

  2. המעקב והרישום ימשיכו להתבצע על ידי ביה"ס.

  3. ביום ו' תעבוד שכבה אחת בלבד.

  4. שכבות ח', ט', י', י"א, י"ב עובדות כל אחת ביום אחר.

  5. שכבת י"ב תעבוד גם היא באחד מימי השבוע.

  6. הבחירה והיישום בפועל של ההזדמנות או של הזכות לרכישת 'כישורי חיים' יוטלו על כל יישוב / הורים.

  7. שעות המעורבות האישית יהיו כמו בכל הארץ – 90 שעות בשלוש שנים ללא ה'פטורים' הניתנים כיום.

  8. 'יום העבודה' בכיתות ח' ו-ט' יוגדר כ"קדם מעורבות חברתית" עם ליווי משותף של המועצה והיישובים.

  9. יש לתעל את בני הנוער להשתלבות בעבודה / פעילות / משימות בקהילה בה הם גרים, וליצור תנאים לעשייה מתוך הנעה פנימית.

  10. קונפליקטים שעתידים לעלות כגון: מי מחליט באיזה יום עובדת כל שכבה;  מי "משחרר" תלמיד מיום מעורבות ביישוב (מלא או חלקי) לטובת לימודים – יידונו ויוכרעו בידי מועצת החינוך.

 


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!