קיבוץ קבע - קיבוץ נווה חריף\ קצה המדבר גיליון ינואר

הקיבוץ הקטן נווה-חריף, שאפילו כמה מתושבי החבל לא ממש יודעים איפה הוא ממוקם, ממשיך להתפתח על ההר, לקלוט משפחות צעירות, וכמו כל חבל אילות – להסתכל קדימה | צילום: חנן רובס | כתבה: גל נקדימון


את קיבוץ נווה-חריף ביקרנו מעל דפי העיתון, בדצמבר 2017, בדיוק לפני ארבע שנים. הרבה השתנה מאז והרבה לא – בשבילים מתרוצצים יותר פעוטות והורים עם עגלות, וברווקיות לשעבר התפתח מתחם מגורים רחב ידיים, המאכלס את עובדי מלון SIX SENSES בשחרות. לעומת זאת, במשרדי הקיבוץ יושבים אותם בעלי תפקידים, ענפי הקיבוץ – רפת ולול מטילות – ממשיכים לשגשג, אותם עקרונות יסוד ממשיכים ללוות את הקיבוץ בעשרים השנים האחרונות, והדרך הכי טובה להסביר לאנשים איפה זה נווה-חריף, היא עדיין: מול נאות-סמדר.

לריענון הזיכרון – שלי, לא פחות משלכם, נספר שהקיבוץ נקרא על שמו של מוסה (משה) חריף ז"ל, שהיה חבר קיבוץ צרעה וח"כ מטעם מפלגת העבודה, עד שנהרג בתאונת דרכים בינואר 1982. נווה-חריף הוקם כקיבוץ המבוסס על גרעין של משפחות עירוניות, שהתאהבו ברעיון הקיבוצי ובמדבר. גם העובדה שהגיעו לגבעה שוממת לחלוטין, לא הרתיעה את אנשי הגרעין הראשון, שהתכנסו לראשונה בנחשולים ועלו לקרקע ב-1987. הרעיון המקורי שילב בין האידיאולוגיה הקיבוצית לתעשייה העירונית, אבל מהר מאד התברר שרעיונות לחוד ומציאות לחוד, והקיבוץ הלך בדרכם של שאר קיבוצי חבל אילות, ופתח ענפים חקלאיים וכמובן נטע מטעי תמרים.

עם השנים, עבר נווה-חריף הפרטה (אבל עדיין לא שיוך בתים); בשנת 2000 חווה משבר כלכלי חמור, ועל מנת לשרוד אותו, התבצעו כמה מהלכים מהירים וחדים – הוכנה תוכנית הבראה, חדר האוכל נסגר, הרכבים של הקיבוץ נמכרו וגם סידור העבודה בוטל. הקיבוץ והחברים לקחו נשימה עמוקה ולאט לאט החלה ההתאוששות.

עופר צעירי, שכבר נחשב למזכיר המיתולוגי של הקיבוץ (מחזיק בתפקיד כ-18 שנה), הגיע גם הוא עם אותה קבוצה ראשונה, לפני 35 שנים: "כשרק הגעתי לפה, הייתי בחור צעיר, רענן ודי תמים. רציתי שזה יהיה כמו דגניה א', קיבוץ של פעם; היה משהו קסום ויפה בדרך החיים הזו, אפילו לקחת בגדים מהמכבסה, ולאכול יחד בחדר האוכל. הדחף הטבעי שלנו היה שיקומו פה מוסדות חינוך כמו גני ילדים, כוללות, תרבות וכן הלאה."

אז מה קרה?

"לימים, מכיוון שהשיטה לא עבדה, התפכחנו והבנו שנדרשים שינויים, ושהכיוון הוא למה שנקרא היום 'קיבוץ מתחדש'. היו פה תקופות של חסך מאד רציני, כשהיו לנו תקופות כלכליות קשות מאד, לא היתה לנו מוטיבציה וגם לא היו מספיק ילדים לפתיחת בתי ילדים וגנים, כך שבסופו של דבר נאלצנו להיעזר במוסדות חינוך של יישובים אחרים (מה שקרה גם בקיבוצים קטנים אחרים)."

האם ההווה מתיישב עם הציפיות שלך?

"כן, כי ברגע שהבנתי שהקיבוץ של פעם כבר לא יכול להיות פה, אז הכיוון הוא כזה שצפיתי וכיוונתי אליו. יש עוד הרבה מה לשפר, אבל אנחנו בדרך הנכונה.

אם תשאלי אותי, הייתי רוצה שהנכדות שלי יקומו בבוקר ויילכו לגן הצמוד; אבל יש חלום ויש מציאות."

אילו תוכניות לא יצאו לפועל?

"בתחילת הדרך היה לנו גד"ש – מלונים ובצל – למשך עונה או שתיים, אבל הענף נסגר כי לא נשא רווחים. היה ניסיון, שלא צלח, להקים שדה סולארי, עם 'ערבה פאוור' וזה לא יצא לפועל בגלל סיבות עסקיות. בנוסף, למרות שהרעיון המקורי היה משק תעשייתי – תעשייה לא צמחה פה, אבל לעומת זאת הרפת והלולים משגשגים והנתונים שלנו טובים בקנה מידה ארצי. יש לנו גם תמרים, ולמעשה, נווה-חריף הוא אחרון הקיבוצים שנטע מטע תמרים, לפני 16 שנים, כשלכל הקיבוצים כבר היו תמרים מניבים."

אחד, יחיד ומיוחד

אני נוהגת לציין לעתים את המובן מאליו, שלכל אחד מהיישובים בחבל אילות – קיבוץ, יישוב קהילתי, חוות בודדים, אשרם, שיכון משפחות – יש אופי מיוחד משלו, מאפיינים ייחודיים רק לו, דרך התנהלות משלו (גם בין היישובים הדומים לכאורה, כמו קיבוצים שיתופיים) וקודים פנימיים שרק המקומיים מכירים ומבינים.

נווה-חריף אינו שונה במובן הזה. בקיבוץ מתגוררים הרבה אנשי קבע, וצבעי המדים שולטים בשעות הבוקר בשבילים. לכן, רוב פעוטות נווה-חריף הולכים לגנים שבבסיס עובדה.

קיבוץ נווה-חריף מצטיין בשקט שלו, הניכר בעיקר כשיורד החושך ועד עלות השחר. עד כדי כך שחבר מנאות-סמדר שהגיע לקפה, עמד נדהם בשעות הערב, התבונן בעשרות הארנבים המדלגים בנינוחות בדשא (כן, יש המוווון ארנבים בקיבוץ), האזין לדממה, והתפעל.

הקיבוץ מתייחד גם בהיעדר התקנון, בעובדה שכל בת ובן משק עולים לחברות עם הגיעם לגיל שמונה-עשרה ובכך שאין, למעשה, הליך קליטה רשמי בקיבוץ. המדיניות הלא כתובה היא שהדרך הכי טובה להכיר אנשים היא בחיי היום-יום, כשהם גרים כתושבים במקום, ועם הזמן, אם הדבר מתאים לשני הצדדים, מתקיימת הצבעה לחברות. כיום, יש בנוה-חריף כ-120 תושבים, מתוכם 75 חברים ועוד כ-140 מעובדי המלון.

השטח הדרומי של הקיבוץ, הנמצא מצדו השני של הכביש המקיף אותו, הוקצה לטובת הקמת כפר עובדים, שבסיסו היה מבני הרווקיות וכיום כולל עוד כמה עשרות חדרים, קראוונים ומדשאות מטופחות. חדר האוכל הישן עבר שיפוץ מאסיבי, והוא משרת את העובדים כמועדון, חדר אוכל, זולה רחבת ידיים בחוץ ומקום התכנסות ואירועים. על אף שמספרם של העובדים עולה על זה של התושבים, נוכחותם כמעט ואינה מורגשת בקיבוץ, בין השאר מכיוון שאינם אמורים להתערות בחיי הקהילה.

ומה התוכניות לעתיד?

"יש לנו פרויקט דגל עתידי שנקרא אגירה שאובה" משתף עופר, "אנחנו עוסקים עכשיו בפיתוח הרחבה של הקיבוץ, בתכנון תב"ע חדשה, שתכלול בין 50 ל- 60 מגרשים. אוכלוסיית היעד להרחבה היא אנשי קבע, העובדים של פרויקט אייר-פארק, ומשפחות עובדים של המלון.

אנחנו גם מגישים פרוגרמה תיירותית לות"ל ויש לנו שטח שמיועד לתיירות, אבל העתיד עוד רחוק. בינתיים, נהנים (מאד) ממה שיש, ומסתכלים קדימה, לעתיד."


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!