אלסקה, רק עם חול - שחרות\ קצה המדבר גיליון ינואר

בראשית היה החלום של משפחת הנגבי, אחר כך שלב טרום שחרות, אחר כך אוהלים, אחר כך אשקוביות, וביולי 1985 העלייה לקרקע, וחמש משפחות ושני רווקים החלו את חייהם על הר בלב המדבר, בלי חשמל ובלי מים זורמים. | צילום: שחר לובטון | כתבה: גל נקדימון


היישוב שחרות הוקם בשנת 1985 על ידי המרכז החקלאי והסוכנות, כאגודה שיתופית. לחברי היישוב אין עסקים משותפים, אבל יש להם עתיד משותף – וועד יישובי, מזכיר, מבנים ציבוריים כמו מועדוני ילדים ונוער, מועדון היישוב, מזכירות ומתקני ספורט. וועדות חינוך ותרבות, גינון, ניקיון, מזכירות טכנית, מנהל קהילה, וועדת אופק (טרום קליטה) ועדת ביקורת ולא מעט אירועים קהילתיים. אחת לכמה זמן מתקיימות אסיפות, אליהן מוזמנים כל התושבים – גם אלה שאינם חברי אגודה, אך, מן הסתם, זכות הצבעה היא של חברי האגודה בלבד. החברים מקבלים החלטות משותפות הנוגעות לעתיד היישוב ולעתידם, על קליטה, חברות, תקנון בנייה, חזון היישוב ועוד.

שנים אחדות לאחר העלייה לקרקע, בחורף 1991, ערב מלחמת המפרץ הראשונה, הגיעה רותי חאזי ישירות מאלסקה, לטיול גמלים בשחרות. היא התאהבה במקום השקט והמבודד, על תושביו המעטים, וגם במדריך הטיולים וכעבור כשנה חזרה לשחרות ולמדריך, הלא הוא אמיר, בעלה.

מה חשבת כשראית את המקום לראשונה?

"חשבתי שאלסקה ושחרות זה אותו הדבר. שסוף סוף מצאתי בארץ מקום עם מרחבים, עם אנשים מקסימים, בתוך הטבע. כשחזרתי לכאן בפעם השנייה, המקום עדיין לא השתנה, עדיין היה יישוב בהתהוות."

מה דמיינת שיהיה כאן בעתיד?

"מנקודת מבט של מי שהיתה עדיין לפני שלב הילדים בחייה, קיוויתי שזה יישאר מקום קטן, כי רציתי לעצמי את אלסקה בארץ, רק בעברית ועם הרבה חול במקום שלג; רציתי קהילה קטנה, שהיא כמו משפחה. כמובן שעם הזמן, הפרופורציות משתנות.

לכל אחד שכבר גר כאן, היה את הסיפור שלו, ואת החזון שלו, וזה היה מגוון, לא חד-משמעי. רוב האנשים באו בשביל המשהו המחבק, הקטן."

איך התנהלו החיים בשחרות, בתחילת שנות התשעים?

"כבר היו חשמל ומים, אבל באופן כמעט יום-יומי היו הפסקות, שממש לא הקלו על החיים. אמיר ואני עבדנו ב'רוכבי הגמלים' של עינת וספי הנגבי – אמיר היה מדריך ואני הייתי מזכירה וגם ליוויתי טיולים ומבשלת למשלחות, במסגרת טיולים ארוכים כמו שמונה ימים להר כרכום ומשלחת ארכיאולוגים מאיטליה שהגיעה לשם."

בחבל אילות את מוכרת בעיקר כקרמיקאית. מתי התחלת לעסוק בכך?

"למדתי קרמיקה באוניברסיטה באלסקה, והתחלתי לעסוק בזה ברצינות כאן, בסביבות 1994 (אולי קצת לפני כן). בשלב מאוחר יותר זה הפך להיות עסק, ועבודה שממלאת את כל הזמן."

במהלך שנת 1994 חל שינוי משמעותי ביישוב הקטנטן – עשרה קראוונים הוצבו בשטח, ואוכלסו בעשר משפחות חדשות, ובבת אחת היישוב כמעט שילש את אוכלוסייתו, וגם כביש הגישה לשחרות – שעד אז היה רק דרך עפר – נסלל.

בפתחה של שנת 2022 מונה היישוב קרוב למאתיים תושבים, מתוכם כשישים ילדים. התושבים עוסקים במגוון תחומים כשכירים באילת, בקיבוצים, בחינוך ובערדום, ועסקים ומיזמים עצמאיים רבים פועלים במקום, כמו נפחות, קרמיקה, מוסך לרכבי שטח, סדנאות אריגה, סדנאות יוגה ופילאטיס, מורי דרך, קייטרינג, סבונים, משחות טבעיות ועוד. יש פינות ירוקות רבות, גינות ואפילו בוסתנים קטנים, אבל האדמה הסלעית והמליחה לא מאפשרת חקלאות בקנה מידה משמעותי או מסחרי. לשחרות יצא שם של יישוב אומנים, ואכן, אפשר למצוא כאן – בנוסף לקרמיקאיות רותי וכמובן רעות בן-ישי, גם טוויה מצמר גמלים, נפח, מסגרים, צורפת, גרפיקאית, והרבה הרבה מוזיקאים מקצועיים וחובבים.

ערבות הדדית מובנת מאליה

כיום רותי חברה בוועד היישוב, שמונה שלושה חברים (או במקרה הזה – חברות) ומנהלת הקהילה לבנה רון. השנה האחרונה הביאה לא מעט אתגרים וחידושים לפתחן, כמו פתיחת מלון SIX SENSES על הגבעה הסמוכה ויחד איתה הגעתם של צעירים רבים ליישוב, רובם עובדי המלון. הפקדת תב"ע בשעה טובה, המשך החיים לצד הקורונה וכמובן תוכניות לעתיד.

אחרי כל החששות וההסתייגויות שהיו בשחרות מהקמת המלון כל כך קרוב ליישוב, כיום, כשהמלון פעיל ובגדר עובדה מוגמרת - איך את מרגישה בעניין?

"קודם כל, מבחינה אסתטית וויזואלית – זה פשוט מקסים! אחד הדברים שמפעימים אותי אישית, זה השחזור שעשו שם. המלון בנוי בצורה צנועה, נעימה, יפה, שלא מפריעה לנוף.

אנחנו כוועד היישוב, נפגשות עם רוני ועם תומס (מנהל המלון), שני הצדדים בעד דו-קיום וחושבים שיש לנו הרבה מה לתת אחד לשני.

יש כמה תושבים – חלקם ותיקים - שעובדים עם המלון וגם לקחו חלק בעבודות ההקמה, ויש, כמובן, לא מעט עובדים שהגיעו במהלך השנה האחרונה לגור ביישוב; כל מי שרואה את העתיד שלו כאן, בשחרות, מתקבל בשמחה."

האם ההווה מתיישב עם הציפיות שלך? את מסתכלת על היישוב ואומרת – איזו יופי שיש פה הרבה אנשים?

"אני אומרת 'איזה יופי' כשמדובר בקהילה; לא הייתי רוצה שיהיה פה כפר נופש, או מקום שיש בו הרבה תיירים וגם לא תחנת מעבר לדיירים זמניים. יש רשימת המתנה של תושבים שכבר גרים כאן, שרוצים לקבוע יתד, ויש גם אנשים מבחוץ שמעוניינים לבוא, אבל עדיין יש הרבה בעיות לוגיסטיות שצריך לפתור, בעיקר מבחינת תשתיות, וזה ייקח זמן.

הפקדת התב"ע מבורכת וגם מביאה אתה מחשבות והתלבטויות לגבי ההמשך, כי מצד אחד אנחנו רוצים לחיות בצורה נוחה, עם תאורה וכבישים, אבל מאד חשוב לנו שהמקום יישאר כמה שיותר טבעי, בלי יותר מדי בטון ואספלט, שהתאורה לא תהיה מסנוורת ושזיהום האור יהיה מצומצם. מבחינת התפשטות הבנייה – היא תואמת את החזון, שהיה בנייה בשיפולי הגבעות ולא הצטופפות על ההר."

מה עוד מתוכנן לעתיד?

"אנחנו רוצים להקים מקום, חניון לילה לשביליסטים, כי אנחנו יושבים על שביל ישראל. הכוונה היא שהיישוב יהיה אחראי על המתחם והזכיין יהיה מישהו מהיישוב שיפעיל אותו, ולא מיזם תיירותי שמגיע מבחוץ, כדי שתהיה לנו היכולת להסדיר את המקום, באופן שלא מפריע לחיים בסביבה."

איך חוויתם את הסגרים ואת הקורונה בשחרות?

"פחות או יותר כמו כולם, אבל זה גם פתח הזדמנות ליוזמות מקוריות וכיפיות: ישבנו וחשבנו איך חוגגים פורים בקורונה, בלי להפר תקנות. החלטנו לקיים מסיבה בחוץ, ב-קע שליד היישוב (מתחת למלון), ומי שיעטו תחפושות יהיו דווקא הרכבים שלנו... היו הופעות על במה, מוסיקה וריקודים. כולם רקדו במרחקים משמעותיים אחד מהשני, והיה מדהים! זו היתה אחת מחגיגות הפורים הכי מוצלחות שלנו."

איך עוד הקהילתיות באה כאן לידי ביטוי?

"אנחנו מציינים חגים ביחד, כמו יום העצמאות, שבמהלכו גם מודלקת משואה על המצוק, טקסים ביום השואה ויום הזיכרון, נטיעות בט"ו בשבט, יש אירועים מאד מושקעים בחנוכה ובפורים – שנחגג, בדרך כלל, בנפחייה של צור, ובתהלוכה של הילדים.

יש גם הרבה דברים ספונטניים שאנשים יוזמים, כמו קורס צלילה שאילן ומיכל סקס (מדריכי צלילה מוסמכים) היו מקיימים לילדי בר/בת מצווה, בכל שנה – מקימים מחנה על החוף למשך חמישה ימים, במהלכם היו מעבירים לילדים את הקורס וההורים עושים סבב של אוכל שמביאים למחנה.

יש תופעה מאד יפה שמתרחשת כאן, באופן הכי ספונטני וממש בלי שיש צורך לומר מילה – כשאנשים בנו את הבתים שלהם והגיע שלב יציקת הבטון, כולם עזבו הכל ובאו לעזור ביציקה. יש ערבות הדדית לא כתובה, שהיא מובנת מאליה."


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!