ארבע אימהות \ קצה המדבר גיליון פברואר

פרויקט מיוחד: מפגש בין ארבע אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים. המטרה של הפרוייקט היא לאפשר לכם קוראי "קצה המדבר" הצצה לעולמן של האימהות כמעין 'זבוב על הקיר'. בחרנו לתמלל את השיח ולהביא אותו בפניכם בצורתו הכמעט גולמית. | צילום: freepik.com | כתבה: מרווה קובי


במטרה לשמר את אותנטיות השיחה, אתייחס גם לעצמי בגוף שלישי.

הורות לילדים עם צרכים מיוחדים היא אתגר יומיומי שבו התא המשפחתי כולו מגויס לטיפול בילד המיוחד. משיחות עם הורים לילדים מיוחדים, עולה שעיקר העומס הטיפולי הוא על כתפיהן של אימהות. בשיחה פתוחה וגלויה, מספרות ארבע אימהות מהחבל על אתגרי ומאפייני הורות מיוחדת בחבל אילות: מיטל דאלי לוי נשואה לצחי, אמא של אליאן בת 7.5, הראל בן 12 ורומי בת 6, סטודנטית לתואר ראשון באומנות, תקשורת וספרות בבן גוריון באילת. היא וצחי מנהלים ביחד משרד לראיית חשבון וגרים באליפז מזה כשמונה שנים; טלי בריל, תושבת באר אורה, לפרנסתה עצמאית שעוסקת בניהול תוכן ודיגיטל ולנשמתה פעילה חברתית, דוברת וחברה בצוות ההיגוי של קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, נשואה + 3;  איריס איציק-קורטי מקיבוץ יטבתה בת זוגו של אורי, אמא לשניים, עובדת במזנון יטבתה; מרווה קובי, נשואה ליובל, תושבת באר אורה, אמא למעין, יונתן ויאיר.

מרווה: "יונתן בן שש. כמה שעות אחרי הלידה הבנו שמשהו לא בסדר. עברנו תהליך אבחון שנמשך כשלוש שנים ובסופו אובחנה תסמונת גנטית נדירה שמתבטאת בלקות שמיעה, היפוטוניה ועיכוב נרחב בהתפתחות. הוא היחידי בארץ ובעולם יש עוד כ- 25 ילדים. הוא היה בשילוב ביישוב תקופה מסוימת עם סייעת מדהימה ולפני שנה עבר לגן שפתי באילת. בשנה הבאה הוא עולה לכיתה א'. עברנו לבאר אורה חודש לפני שיונתן נולד... פעם אולי אכתוב ספר על איך זה לעבור למקום עם הכי פחות שירותי רפואה בדיוק כשנולד לך ילד עם צרכים מורכבים. יונתן ילד שמח ומאושר, אוהב אנשים, אוהב ילדים, סקרן, מלא הומור ואוהב מוזיקה. כל אבני הדרך שלו התעכבו למעט חיוכים ותקשורת, בזה הוא אלוף. גם בלי לדבר הוא השגריר של הבית, מוצא חברים בכל מקום".

מיטל: "אליאן בת שבע וחצי יש לה אח גדול הראל, בן 12 ואחות קטנה רומי בת 6 שגם היא עם בעיות שפתיות. סביב גיל חצי שנה התחילו עיכובים בהיקף הראש, גובה משקל ומשם התחיל התהליך, אבל עד היום אין לה הגדרה כלשהי. היא מעוכבת התפתחות בעיקר בשפה. היא התחנכה בגרופית עד גיל שלוש ומגיל ארבע נסעה לגן עיכוב התפתחות באילת. השנה עלתה לכיתה א' עם סייעת".

טלי: "אני אמא לשלושה, מיכל בת 15 לומדת במעלה שחרות, יונתן בן 12 לומד בנוף אדום, עידו בן 10. עזבנו את המרכז בדצמבר 2015 ועברנו למצפה רמון... הוא הילד הכי מגניב שפגשתם. גם כשהיו לו 15 מילים הוא היה מצחיק ברמות קשות. אמרתי לו הרבה פעמים שהמזל שלו שהוא חמוד. כשאתה בא לגורילות בני 16 ונשכב להם על המגרש באמצע משחק הכדורגל, אם אתה לא חמוד, אתה חוטף בעיטה. הם לא רק לא בעטו בו אלא התלהבו מזה שהוא בועט".

"עידו אובחן עם שלל דברים, תחנה אחרונה אוטיזם. הגענו לפה לפני שלוש שנים. הוא למד שנתיים בכיתת תקשורת ביובל... בכיתה ב', עם הכניסה לתוכנית של סופי בריף הדולפינים, גילינו שהעוצמה שלו זו עוצמה חברתית ואז קיבלנו החלטה להעביר אותו לנוף אדום... מאד הפחדנו את כולם... היום כשאנחנו באמצע השנה השנייה הם כבר הבינו שהוא מדהים".

איריס: "יש לי את ענבר בן 21 ואת תמר שנולדה לפני כמעט 18 שנה... בגן חובה היו הרבה מאד התקפי זעם. תמר אובחנה עם ענייני קשב וריכוז, ויסות תחושתי ומגיל מאד קטן קיבלה ריטלין... כל השנים לא הצליחו לאבחן וזה מאד תיסכל. היא נכנסה לביה"ס מעלה שחרות ולקראת סוף כיתה ב' זה כבר זלג לקטע החברתי... עוד לפני היא קיבלה סייעת מקסימה שמלווה אותה עד היום כשהיא בכיתה יב'".

"תמר כיום מאובחנת על הספקטרום ובנוסף היא מקבלת טיפול לטיקים. היא חדורת מוטיבציה והרבה בזכותה היא הגיעה למקום שבו היא נמצאת היום. היא ביקשה להגיע לשירות לאומי ומאד רוצה לעבוד עם צרכים מיוחדים. יש לתמר שני חברים טובים קרובים והיא יותר עצמאית. נוסעת לאילת, אוכלת במסעדות, השנה היא נסעה פעם אחת ללילה אחד וזו ילדה שלא יצאה לטיולים ובכל דבר שהיה קשור לאובר נייט הייתי תמיד בכוננות לקחת אותה..."

חינוך

איריס: "אומרים כפר שלם מגדל ילד. אני מורידה בפני מעלה שחרות את הכובע וגם קיבוץ יטבתה שעמד ועומד מאחורי ונותן ומכיל ומגבה ומאפשר ויש פה מערכת מושלמת שעושה את הכי טוב שהיא יכולה. לא היה קל ברור לכן, ועדיין לא קל, אבל איך אמרת טלי? 'אין ברירה'".

טלי: "עברו שבעה ימים, אי אפשר להחזיר לשולח".

מיטל: "אנחנו החלטנו להעלות את אליאן לנוף אדום ואני חושבת שזו הייתה החלטה נכונה. היא מאד מתפתחת, מאושרת, בעלת מוטיבציה... יש לה חברים קרובים ורובם מכילים את המוגבלות שלה. גם הצוות החינוכי למד איך להתנהג עם זה. מאוד פחדו בהתחלה ולא ידעו מה הולך להגיע אליהם... אני חושבת שהיא במקום טוב. קלינאית, אנחנו מטפלים באילת ולא כאן בחבל".

איריס: "רציתי להגיד למיטל שמוטיבציה זה אחד הדברים שיקדמו אותה. כי להיוולד עם מוטיבציה זה קלף מאד חזק".

טלי: "בתפקידי ההתנדבותי, אני מכירה הרבה אנשי חינוך. אין דברים כמו אורית לוי. היא מורה משכמה ומעלה. הוא הילד הכי מורכב בביה"ס והיא עושה איתו נפלאות. היא מאתגרת אותו וזה מדהים לראות את התהליך הנפלא שהוא עובר שם. מילד שנסע במונית לעיר אחרת מנותק מכולם, הוא למד לעלות על ההסעה וכשאתה על הספקטרום זה לא פשוט... יש קשיים, אבל זה מדהים".

איריס: "במשך השנים, מאוד חששתי להכניס את תמר לכיתה קטנה. היה משהו בי שקיבל או לא קיבל... אבל כשהיא נכנסה לכיתה הקטנה, חשתי הקלה ופתאום אמרתי, איך לא עשיתי את זה לפני כמה שנים. היום היא בכיתה קטנה, תלמידה מצטיינת. עוברת בהצלחה כל מבחן לבגרות והיא הצטרפה לכנפיים של קרמבו".

מיטל: "אני מאוד רציתי שאליאן תיכנס לכיתה קטנה, כי להגיע מגן של תשעה ילדים לכיתה גדולה זה גדול. היא מסתדרת, אבל איך שלא נסתכל על זה תמיד יהיו הפערים בינה ובין האחרים. אני מקווה שהמוטיבציה שלה תעזור לה, אבל הייתי מעדיפה שהיא תתחיל מכיתה קטנה".

איריס: "למה לא אפשרו את זה?"

מיטל: "לא נפתחה כיתה קטנה למרות שבכיתה א' השנה משולבים שלושה ילדים עם סייעת..."

טלי: "גם כשעידו עלה לא' אמרו לנו מראש אין פה מספיק ילדים..."

מרווה: "יש במערכת אנשים נהדרים עם לב ענק והמון רצון טוב, והם תמיד נכונים לנהל איתנו שיח פתוח אבל כשחושבים על שילוב או על כיתה קטנה בנוף אדום, אומרים לנו שאין מספיק משאבים או שאין מספיק ילדים דומים ליונתן ואני מרגישה שמנסים לדחוק אותנו לבי"ס אורים".

טלי: "אמרה לי דמות בכירה בחבל: 'הוא כל-כך נהנה שם, הוא התקדם ויש לך עוד שני ילדים בבית'. התפיסה של החבל של מעבר למחסום היא מאוד קשה... יש הורים שזה מתאים להם ויש הורים שהולכים כי לא רוצים להתמודד איתם. אני קיבלתי מייל שאומר שיש בי"ס אורים באילת ובית לחיים בקטורה".

מרווה: "זה מזכיר לי שאמא שאני מאוד מעריכה אמרה לי 'יונתן תמיד יצטרך תמיכה. הוא לא ישכור דירה לבד. למה לך להילחם עכשיו על כיתה קטנה, על קלינאית תקשורת- יש לך הכל בבי"ס אורים'... הבנתי מאין באה השאלה ולא נעלבתי, אבל זה מתמצת את כל העניין".

מיטל: "גם לי אמרו 'מה הבעיה תשלחו לאורים. יש שם הכל'".

טלי: "לשמחתי, גם אם באיחור, הבינו שאנשים משולבים תורמים לכלכלה המקומית כי הם עולים אח"כ פחות, והם גם תורמים לאוכלוסייה ה'רגילה' שלומדת דברים שלא לומדים בחינוך הרגיל... ההון האנושי פה מדהים ויש המון רצון טוב אבל אין כלים ואין מאמץ מול המערכת. במקומות אחרים בארץ ואפילו אצל שכנינו יש אמירה ברורה: 'אנחנו דואגים לאוכלוסייה המיוחדת שלנו'".

מרווה: "כולם בעד שילוב. אבל ילד עם בעיות מורכבות, פחות נוח למערכת לשלב... זה לא עניין של כסף אלא של לדעת איך עושים את זה. יונתן היה בשילוב בתקופת הקורונה. בסגר השני התחננו לקבל את שעות השילוב. שמו לנו מכשולים על מכשולים עד שירדנו מזה".

טלי: "בחבל לא התקדמו עם ההבנה שיש ביה"ס חדש ומדהים והוא של כולם. מעבר למחסום זה המוצא האחרון. כשהגענו לפה, מיד אמרו לי אורים... וכשרצינו לעבור לנוף אדום אמרו לנו 'לא יהיה לך את זה ולא יהיה לך את זה'. אף אחד לא סיפר לי כמה טוב ביה"ס. כמה נוף אדום מונגש לילדים... בי"ס שעושה תל"א (תכנית לימודית אישית) לכולם ויודע להכיל את כולם אבל זקוק למשאבי מדינה כלכליים בעיקר בפרא-רפואי. מתי"א (מרכז תמיכה יישובי או אזורי) אנשים נהדרים ויש רצון והם מתמודדים עם קשיים של פריפריה אני לא מזלזלת. הילדים שלנו הם אזרחים שווי זכויות".

איריס: "אני לא זוכרת שבמשך השנים הייתה קלינאית בחינוך אבל הייתה בתחנה הפסיכולוגית".

טלי: "הרבה שנים החבל היה מורכב רק מקיבוצים שיתופיים שהם חלק מהתחנה... כמו שבקיבוץ יש אחראי אוכלוסייה מיוחדת. בבאר אורה אין את זה. בקיבוצים זה תלוי אם אתה חבר או תושב... למה לא תריבו עם משרד החינוך כי זה מה שמגיע לילד שלי ולילדה של מיטל ולעוד שישה ילדים לפחות? שרי (הריס, מנהלת נוף אדום) עושה עבודה מדהימה והמורות והסייעות עושות לילות כימים ונותנות אל הלב ואת הנשמה אבל זה חסר".

חינוך בלתי פורמלי

טלי: "עידו הולך למועדונית של דקלה (דקלה שלום, רכזת מועדונית- בית בערבה, לילדים עם צרכים מגוונים) זה מדהים בשבילו והוא מתפתח וחברתית... דקלה נותנת את הנשמה... זה המקום היחידי בו הוא יכול להיות כי הוא לא יכול ללכת לאף חוג. הוא היה שנה במועדון היישוב כי היה לו את נוגה שוובר המדהימה מקטורה שהתנדבה בשילוב שלו והשנה אין לנו אז הוא לא הולך למועדון. חוץ מביה"ס זה המקום היחידי שיש לו חוגים והוא חווה חוויות חברתיות רגילות לכאורה".

מיטל: "אליאן לא רוצה מועדונית. היא התבאסה לחזור בחושך ולא להיות עם החברים בכוללת, אז החלטנו שעדיף הקטע החברתי מאשר המועדונית".

טלי: "הבלתי פורמלי לא נגיש לילדים עם מוגבלות שהיא קצת מעל לקשב וריכוז... למובילה של הטניס בבאר אורה יש התמחות בפרא אולימפי והיא יכולה לעשות את זה אבל צריך תמיכה, יוזמה... זה לא שאין פה רצון טוב אבל אף אחד לא דופק על השולחן ואומר 'כמו שמטיסים קלינאית לאילת מטיסים קלינאית לנוף אדום'".

מרווה: "יותר מידי קל להגיד ש'אין כוח אדם וזו בעיה בכל הארץ ופה במיוחד'".

טלי: "אומרים לנו 'ידעת לאן הגעת'".

מרווה: "האמת שאני לא ידעתי. חודש אחרי שעברתי לפה התהפך עליי העולם ואז הבנתי שלבדיקת שמיעה של שעה אני צריכה לטוס ליום כיף מהבוקר עד הערב בתל השומר".

טלי: "המדינה קבעה זכויות לילדים שלנו... כשעשינו ועדת השמה, אילת אמרו לי 'לא תהיה לך קלינאית במעלה שחרות'. האם השיקול שלי אם להעביר את הילד לקהילה זה אם תהיה לו קלינאית? כשהורים שוקלים לגור בחבל ואומרים להם אין לנו פרא רפואי בביה"ס האם הם יעברו לגור פה? תגידו שהדמוגרפיה היא למשפחות שאין להן צרכים מיוחדים".

מיטל: "אני גרה בקיבוץ ודרך אליאן הקיבוץ למד איך לעבוד עם הדבר הזה. וקיבלתי תשובות הזויות".

איריס: "האם משפחות עם צרכים מיוחדים רצויות פה? מה קורה מבחינת המחויבות למשפחות האלה?"

שילוב או הכלה

טלי: "באר אורה זה אחד המקומות המופלאים לגור בהם. למרות אתגרים שנובעים מחוסר ידע,  הקהילה ברובה מכילה ותומכת. בשבועות הראשונים של הסגר הראשון לדוגמא, כשהכול קרס וכל הממסד נעלם, מי שהיה עבורנו היו תושבי באר אורה.  זכינו לחיבוק מהקהילה... השכנים מהבתים הצמודים... תושבים שאנחנו לא הכרנו שלחו הודעות, הציעו משחקים... היום, כשעידו חלק מביה"ס זה עוד יותר מורגש כי אנחנו מכירים עוד משפחות והחיבור שלנו לקהילה התחזק מאוד בשכבת הגיל שלו".

מרווה: "הקהילה ביישוב מאד חמה, ויונתן מתקבל בהמון אהבה בכל מקום. כשרואים אותי ברחוב מתעניינים מה שלומו, אבל בקורונה הרגשתי לבד לגמרי. אף אחד לא הרים לי טלפון לשאול מה שלומנו ואיך אנחנו מסתדרים. עם זאת, אני אומר בכנות, שההצלחה של השילוב ביישוב קשורה מן הסתם גם במוכנות שלנו לזה".                        

מיטל: "קהילת אליפז מחבקת, מכילה, מקבלת את השונה ומשלבת עם אהבה ונתינה מההנהלה והמדריכים ועד הילדים. לאליאן מאוד חשובה החברה והחברים בקהילה והיא מחוברת אליהם ומרגישה בבית..."

איריס: "יש פה אנשים מדהימים... אבל אני לא מרגישה שהחברה באמת משלבת... קיבוץ יטבתה משקיע המון כסף... מבחינת שעות, תקציבים, חוגים - קיבלתי מעל ומעבר. כשאני משווה עם חברות מבחוץ, אני מצניעה כדי לא להכאיב... יחד עם זה, אני לא כל-כך אוהבת כותרות. 'תקבל את השונה'. בשורה התחתונה מבחינה חברתית, תמר לא הייתה דחויה אבל לא הייתה ילדה שמזמינים אותה או שיש לה חברים אחה"צ... אני עברתי הרבה כאבי לב. אני מוצאת שיש קושי בחברה להכיל אנשים עם צרכים מיוחדים. זה דורש הרבה מאמץ מצד החברה וזה לא תמיד פשוט. בכל זאת הייתי רוצה לראות יותר הכלה ושילוב בחברה שבה אני חיה".

טלי: "הגיע הזמן לדבר על הכלה ולא על שילוב. כי שילוב לוקח את האדם עם המגבלה ומנסה להכניס אותו לתיבה. והכלה אומרת אני מכיל אותך..."

רווחה

מיטל: "ההתמודדות שלנו היא עצמאית מול מערכת גדולה. גם כחלק מקהילה אין מי שינחה ויתווה את הדרך ויוצא שהמלחמות הן שלי מול המערכת ובמקרה שלנו אפילו אין לנו אבחנה ברורה לרוץ איתה..."

טלי: "אין מי שיתכלל את הצרכים שלנו כמשפחות... דקלה קלטה אותי בחבל והיא גם יזמה בהתנדבות פעילויות של הורים, והקימה קבוצת הורים שהייתה העוגן שלי בשנה הראשונה, לדעת שבסוף העולם את לא לבד, ויש הורים שמתמודדים כמוך... הסברנו שאנחנו צריכים שולחן עגול ומישהו שיתכלל את הצרכים שלנו ושידע מה הזכויות שלנו. בקיבוצים זה נגיש למי שהוא חבר קיבוץ אבל יש קיבוצים מופרטים ויש יישובים. אין אף אחד שבא ואומר זו משפחה מיוחדת. מרווה צריכה סומך כדי שהיא תוכל לנהל חיים תקינים. צריך לפתוח חוג  - בואו נריץ סקר בקרב הורים איזה חוגים מנגישים?"

מרווה: "העובדים הסוציאליים שפגשתי היו מאד נחמדים אבל אני בעיקר מפעילה ומסבירה מה אני צריכה. עשינו אבחון אבל אף אחד לא אמר לי מה מגיע לנו לפי תוצאות האבחון. אני כל השנים מרגישה שיונתן לא מקבל את כל הזכויות שלו כי על הרבה זכויות אני לומדת משמועות או לא יודעת בכלל... הייתי שמחה אם היו מפסיקים לתפוס אותי במסדרון ולתת תשובות מהמותן."

טלי: "אין לנו "אמא ואבא" במועצה... אין מי שמתמקצע בעולם המוגבלויות שהוא עצום וענק ומצריך הבנה רחבה בבירוקרטיה ובממסד הישראלי ולתפיסתי גם במועצה עצמה אין איגום משאבים... למשפחות עם צרכים מיוחדים יש אחים... וגם ההורים - כשיש לך ילד מיוחד, הזוגיות חוטפת בומבה. יש פה המון רצון טוב אבל גם בזבוז משאבים. יש מלא דברים שנורא פשוט לעשות... ביוני השנה יזמנו דקלה ואנוכי פגישה עם מנכ"לית המועצה, מנהלת אגף החינוך, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, מנהלת ביה"ס נוף אדום, יועצת ביה"ס, הקב"סית, יצאנו בתחושה שכולן הבינו שיש צורך באדם כזה. עד עכשיו לא נמצא".

איריס: "אני כל השנים דאגתי לחבר בין הפסיכולוג של תמר עם הצוות, ואת הצוות אליו. כנ"ל לגבי המורה".

טלי: "קיבלת אבחון - למי את פונה? מי מטפל בך בקהילה? כשהאבחון של עידו התקבל במצפה רמון הייתה לנו עו"סית מוגבלויות שנתנה לי לבכות את נשמתי למוות ואז אמרה לי 'עכשיו נדאג לך לסומך. יש בעיה של אנשים, אבל נמצא את הבן אדם'. והיא מצאה... היה מישהו שהלך איתי ברגעים הכי מבולגנים של החיים... לגזברות, למרכז לאם ולילד. מישהו עזר לי והוריד לי מהנטל".

מרווה: "מהכיוון של הרפואה זו התחושה שלי. יונתן צריך המון דברים שאין פה ובשנים הראשונות היינו כל חודש בצפון בבית חולים אחר. מצד שני, הרגשתי ששירותי הרפואה שאני מקבלת לא יכולתי לקבל בעיר גדולה. בשום מקום רופא המשפחה לא היה יושב איתי שעה שלמה כשבחוץ מסדרון מלא חולים ושואל אותי מה שלומי, ומה אמרה הרופאה, איך אני יכול לעזור ועושה חיבור לאנשי מקצוע ומגייס לטובתי את כל המרפאה. יש מישהו איתך והוא מלווה אותך. וזה נכון גם לגבי המרפאה האזורית וגם לגבי המרפאה בבאר אורה. הייתי שמחה אם אותה מוטיבציה, תושייה ויצירתיות תהיה גם במקומות אחרים כי זה היתרון שלנו".

טלי: "בחבל, ששם בחזיתו את העניין הדמוגרפי, יואילו קברניטי החבל למצוא את הדרך למשוך לפה אנשים עם מקצועות פרא רפואיים".

מרווה: "לי נאמר שלא משנה כמה כסף מציעים לקלינאיות, הן לא מוכנות להגיע".

טלי: "כמו שמטיסים קלינאיות לאילת צריכים להטיס לנוף אדום. ושהמועצה תמצא דרך להשלים את שכרן".

איריס: "תחשבי שאין פה פסיכיאטר".

מרווה: "היו תקופות שבשביל בדיקה שגרתית לאוזניים, הייתי נוסעת לבאר שבע..."

מיטל: "ופתאום רופאים ומטפלים עוזבים. ואומרים לי בחיוך, 'זה מה יש'... גם עם ההחזרים, אני משלמת אלפי שקלים בחודש ולוקח זמן עד שההחזרים מגיעים".

טלי: "אני יודעת על ילדים שלא מקבלים טיפולים בביה"ס אבל אין להורים אפשרות כלכלית לעמוד בתשלומים השוטפים אז מוותרים על טיפולים".

מה ישמח אתכן?

איריס: "לי חסרים פעילות, הרצאה... העשרה ותמיכה. זה משהו שנותן תחושה שרואים אותנו ושאנחנו קיימים... ברמה התרבותית זה צריך להיות מחובר לרכזי התרבות, עו"ס, מישהו מהמתנ"ס, מהמועצה צריך להיות חלק. יש המון הצגות שמשלבים בהן מיוחדים... זה חלק מהחינוך החברתי, הערכי והמודעות של החבל בעיניי".

טלי: "זה מה שדקלה עשתה בשנים האחרונות בהתנדבות מלאה".

מיטל: "אני אשמח לדברים כאלה לאימהות, מעבר לטיפול בילדים".

טלי: "הסדנה בריף הייתה אדירה, היא תרמה להיכרות האישית וברמה האישית. צריך להגיד תודה רבה לשרי ניצן (מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים) ולדקלה שהוציאו את זה לפועל וכמובן למועצה שמימנה... אני מקווה שזה לא הסוף ושתהיה לזה המשכיות".

הורות לילדים מיוחדים היא עולם ומלואו. קצרה היריעה מלתאר את המורכבות של התמודדות עם הסביבה החברתית והבירוקרטית שהיא יומיומית ומהווה חלק אינטגרלי מהחיים עצמם, ואנו מקווים שהכתבה האירה זוויות שונות של הדרך שבה אימהות בחבל מתמודדות עם מורכבות זו. 


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!