הצגה לדורות \ "קצה המדבר" גיליון פברואר

ההצגה "זום אין" נתנה לנו הצצה, אל סיפורי העבר של ותיקי החבל. בעקבות מפגשים מרגשים עם הנוער ממגמת התיאטרון נולדה הצגה מקסימה, שיצרה קסם בין-דורי על הבמה. | צילום: זיו אברמוביץ | כתב: זיו אברמוביץ


ב 30 בדצמבר עלתה על בימת הלובי גלריה ההצגה "זום אין",  שהייתה שיאו של פרוייקט בין דורי עליו עבדו יחדיו: לימור כ"ץ מנהלת מרכז קהילה (מתנ"ס), רונית דבאוי מעין דובקובסקי מורות לתאטרון, ניר נדיר המלמדים  במגמת תיאטרון בבית הספר "מעלה שחרות" ויהודית רוט, מנהלת יחידת הוותיקים במחלקה לשירותים חברתיים במועצה. נפגשתי עימם, כדי לדבר על החוויות והעבודה המשותפת.

כאשר ישבתי עם לימור, ניר ורונית (מעין לא הייתה בפגישה אך הייתה שם ברוחה), הם העלו על נס קודם כל את החוויה הטובה של העבודה המשותפת.  זאת כיוון  שלימור הייתה חלק מצוות המורים לתיאטרון בבית הספר "מעלה שחרות" לפני כניסתה לניהול מרכז הקהילה וזה הזכיר להם את הימים בהם עבדו יחד.

מי שהגתה את הרעיון להעלות הצגה בין דורית וכתבה אותה, ביחד עם מעין דובקובסקי, היא לימור שניפגשה עם ניר וביחד עם רונית החלו לעבוד על הפרוייקט בשיתוף עם יהודית רוט. חשוב לציין שביום  ההצגה נעשה ע"י ניר, רונית ומעין.

האתגר בבימוי ההצגה היה העצם העבודה  עם שתי קבוצות שמדברות בשתי שפות שונות. לכל קבוצה יש את העולם שלה. אפילו שיתוף הפעולה בין מעין ללימור בכתיבת ההצגה היה שילוב של שני עולמות שונים. בעוד שמעין השתמשה בהרבה דימויים בשפה פחות ריאליסטית, לימור הייתה הרבה יותר ריאליסטית.

ניר מספר  שכאשר  לימור ניגשה אליו עם הרעיון, הוא התלהב מעצם ההצעה לעבודה המשותפת,  ומתוך האג'נדה שלו כרכז המגמה: "מעבר לזה שהם לומדים תיאטרון, המטרה שלנו היא להצמיח אותם כאנשים הכי טובים שיכולים להיות, עם דרך ואג'נדה ועם ערכים מאוד מאוד גבוהים לחיים בכלל". הוא מוסיף ומספר שגם ההיכרות עם האנשים בכל הגילאים הייתה חלק ממה שהוא ניסה להשיג. השילוב של הדברים האלו נתן למשתתפים שק של חוויות, שבחלקן הגדול היו חוויות לימודיות להמשך החיים.

לימור מוסיפה ואומרת, "האג'נדה שלי כמי שעומדת בראש "מרכז קהילה" אומרת שאני רואה את התפקיד שלי כמחברת בין התושבים, בין הגילאים ומביאה למצב שבו חבל אילות הוא מקום בו אנשים מרגישים שייכים אליו ומשמעותיים בו... רצינו לעסוק בחיים שלנו ורצינו לעסוק בחבל אילות, במה שהוא מציע ומה האתגרים בתוכו". המחזה עצמו נכתב אחרי שיחות עם ותיקי החבל ותלמידי המגמה ואחרי שיחה עם חנן גינת אליו הגיעו כדי לקבל את ברכת הדרך. לימור מספרת שגם ההבדל בין הדור של אז לדור של היום תרם לכתיבת המחזה כיוון שהפער בין הדורות הוא גדול. למרות הפער בין הגילאים, לימור ממשיכה ואומרת שכאן בחבל, בהבדל מהעיר, הנוער כן מעוניין לשמוע ולהתעניין בדור הותיק. שאלות שעלו במהלך העבודה על המחזה מהצד של הצעירים היו: "מי הם? מה הם? מה הם עושים בחבל? מה הם רוצים מהחבל? מה הם רוצים שיקרה פה? האם הם ישארו פה?" והתשובות כאמור נמצאות בסוף ההצגה.

בשיחה שלי עם יהודית רוט, היא מספרת שהשימוש בזום הגיע מתוך צורך, הפנטזיה הראשונית הייתה ששני הדורות ייפגשו על הבמה, אבל בשל הקורונה היה לדור המבוגר חשש ולכן המפגשים לקראת ההצגה וחלק נכבד מההצגה עצמה התקיימו בזום. יהודית אומרת שההצגה היא חלק קטן ממהלך גדול יותר של מיצוב הרווחה של אוכלוסיית הוותיקים בחבל, שמתקיים בשנתיים האחרונות. השילוב בין שני הדורות מקדם את המיצוב של הוותיקים ולכן אנחנו מחפשים שיתופי פעולה בין דוריים.

ההצגה מסתיימת כשבני הנוער אומרים: "גרופית אני חוזר הביתה", "יטבתה אני חוזר הביתה" וכו' ולימור אומרת שזה לא סתם נכתב וזו לא סתם משאלת לב. אלו שאלות שניצבות מולנו וגם מול בני הנוער. ניר מוסיף שהשאלות האלו תמיד היו, אז ועכשיו  ובמהלך העבודה, הצעירים הבינו שהשאלות שעולות אצלם עלו גם אצל הוותיקים כשהם היו צעירי החבל.

כאן המקום  לקצת חוויות של המשתתפים הצעירים והותיקים:

אורי לוי סבג, תלמיד מבאר אורה:

"אני באופן אישי למדתי הרבה על הפערים שקיימים בין הדור המבוגר לדור הצעיר.

התהליך הארוך והסזיפי שעברנו, כדי בעצםלספק את התוכן והטקסט להצגה עצמה, לימד אותי על הדור המבוגר שבעצם בנה את הקהילה ואת החבל הזה. ליצור איזשהו צבע משותף בסיסי, לכל הישובים והקיבוצים בחבל.

האנשים האלה עזבו את בתיהם במטרה לעלות ולהקים התיישבות. השיחות בזומים בהן שותפו סיפורים על כל ישוב או מבוגר היו ייחודיים ומגוונים. המפגשים איתם וגם התוצר הסופי גרם לי להבין שבלעדיהם אנחנו, הדור הצעיר, לא היינו פה עכשיו.

אנחנו צריכים להוקיר להם תודה על כל דקה שאנחנו כאן, נהנים בחיים שלנו מבלי להסתכל אחורנית ולהבין כמה אנחנו פה בזכותם. אני חושב שאת תהליך הלמידה הזה מלבד ההצגה וההנאה שבדבר, לא הייתי לומד באף מקום אחר, ולא הייתי יודע את הדברים האלו אם לא הייתי חלק מהתהליך".

נעמה גולדמן, תלמידה מיוטבתה:

"התחלנו לדבר עם הוותיקים ולמדנו המון. הם סיפרו לנו על ההקמה של הקיבוצים ואיך החבל גדל והפך למה שהוא היום. על הקשיים של להקים קיבוץ, איך זה היה להתחיל מקום מאפס ועל איך הם קיבלו את ההחלטה הקשה הזאת של לעזוב הכל וללכת להקים קיבוץ, לעזוב את הבית כדי לנסות לבנות מקום מאפס ולקרוא לו בית.

הם גרמו לי להסתכל על החבל, על הקיבוץ, על הבית שלי בצורה שונה, בגאווה. המחשבה שחברה צעירים, לא הרבה יותר מבוגרים ממני, בנו את המקום הזה מאפס. זה מטורף בעיני. זה בלתי נתפס.

אחרי כל המאמץ שהשקיעו בבניית המקום הזה, אני לא חושבת שאני אי פעם אוכל לעזוב את החבל.

בקיצור, הפרויקט הזה היה מטורף ומדהים ואני שמחה שיצא לי להיות חלק ממנו. אני שמחה שיצא לי לשמוע את כל הסיפורים האלה על ההקמה של הקיבוצים וחבל לי שלא יצא לי לדבר עם כל אחד מהוותיקים".

 

שמוליק אשחר מקיבוץ גרופית, משתף בחוויה האישית שלו:

"ההצגה החזירה אותי הרבה שנים לאחור, היה מרתק לראות איך הדברים התפתחו עם השנים דרך עיני הנוער. יותר מרגש מהכל, היה לראות את הנוער מעלה את הדברים עם הרבה תשוקה, ראו שהם ממש התחברו לתכנים ולמשמעות של תקופת ההקמה. הפתיעו אותי השאלות שהם שאלו ורמת העניין שלהם בסיפורי הוותיקים. הם יצרו משהו מקסים ומלא חן".


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!