עד מתי \ "קצה המדבר" גיליון מרץ

בהנחה שעד פרסום הגיליון זו כבר תהיה חדשה ישנה, ואני לא אזכר לדיראון עולם כמי שבישרה לחבל אילות ש ד"ר מתי זיו עוזב את המרפאה האזורית – אז הנה: ד"ר מתי זיו יחל את תפקידו החדש, כסגן מנהל בית החולים יוספטל| צילום: זיו אברמוביץ | כתבה: גל נקדימון


 

רשמו לפניכם – ב-1 במרץ, 2022, ד"ר מתי זיו יהיה בן חמישים (ויצחק רבין בן 100. לא קשור, אבל מעניין), ומתנת יום ההולדת שלו היא קידום משמעותי בתחום הרפואה הציבורית. אמנם, הפועל היוצא של הקידום הזה, הוא עזיבתו את המרפאה האזורית, אבל לא באנו לבאס. 

לפני 11 שנים, בינואר 2011, הגיעו מתי ומשפחתו לחבל אילות, אבל עוד לפני שהמשאית עם תכולת הבית חנתה ביטבתה, הוא כבר נקרא לאירוע חירום במרפאה. עם הגיעו, חווה מתי סוג של הלם תרבות רפואית, מכמה בחינות – הוא הגיע למרפאה שתפקדה כשנה ללא רופא קבוע. בנוסף, מכיוון שרק רופא יכול להתמנות למנהל מרפאה והוא היה היחיד, הוא נחת גם לתפקיד הניהול. אבל ההלם הגדול ביותר, היה דווקא מאד חיובי: "הגעתי ממרפאה עירונית, בישוב קדימה שליד נתניה. זה היה מקום מאד קשה, עם הרבה אלימות, גם כלפי הצוות הרפואי. הגעתי לחבל אילות מוכן לקרב וגיליתי שהמרפאה פה היא הכי הפוכה שיש – מגיעים מטופלים שחיכו למעלה משבועיים לתור ואז מחוץ לחדר הם מחכים עוד שעה, בערך, וכשהם נכנסים הם שואלים אותי אם אני רוצה הפסקה או קפה... לקח לי זמן להבין את האופי המיוחד של האנשים."

בינואר 2011, כלל צוות המרפאה את ד"ר יהודית פישר, רופא הילדים ד"ר שבתאי תגר והאחיות עידית, רונית, דינה, אילאיל ופנינה וכמובן צוות המשרד המצוין. ביום בו מתי יעזוב את המרפאה, יהיו כאן שלושה רופאים (שני מומחים ברפואת משפחה ומתמחה, כולם במשרה מלאה), ובצוות האחיות חלו שני שינויים בלבד – פנינה עזבה ומעיין הצטרפה. 

"בהתחלה, לא הבנתי כמה אחריות יש בתפקיד של רופא משפחה בפריפריה, כמה החלטות צריך לקבל, כמה אתה רחוק מרפואה יועצת, וכמה אתה באמצע שומקום במצבי חירום. גם לא היה לי מושג לגבי תפקידן של אחיות כפר – הגעתי לצוות אחיות שיודעות איך לטפל, איך למיין, שמבינות רפואה יותר מכמה וכמה רופאים שהכרתי. לי אישית לקח זמן לתת בהן אמון, פשוט כי עד אז לא הכרתי אחיות כאלה." 

גבירותיי ורבותיי, מהפך!

"האמת היא, שבמהלך לימודי הרפואה, לא חשבתי על התמחות ברפואת משפחה, שנתפסה כהתמחות נחותה יחסית (לפחות בהדסה). התלבטתי בין רפואה פנימית, שאז עוד חשבתי לתומי שהיא הרפואה הכי רחבה ומקיפה שיש, לבין פסיכיאטריה שמטפלת בנפש האדם. עד שהבנתי שכל מה שאני מחפש בשני התחומים הללו, נמצא ברפואת המשפחה. אבל באחת-עשרה השנים שעבדתי פה, ההבנה מאוד התחדדה והיום כבר ברורה לי - מעבר לכל ספק - העליונות של רפואת המשפחה; רפואה שרואה את המטופל כשלם, שמתהווה מתוך קשר מתמשך ואמפטי בין המטפל למטופל, שיכולה להתייחס לאספקט הביולוגי, אבל משקללת גם את הרגשי, החברתי, המשפחתי, הקיבוצי-סביבתי ומכירה הרבה פעמים גם את בני המשפחה של המטופל. 

השילוב של כל המרכיבים והמאפיינים שציינתי, מאפשר לקבל החלטות חשובות בשיתוף הצוות והמטופלים, והשילוב הזה הוא מבחינתי הדרך הנכונה בה צריכה להתקיים רפואת משפחה ובחבל אילות היא מתקיימת, ובגדול. זו גם הרפואה שמשכה ומושכת לכאן מתמחים."

באיזה מצב אתה משאיר את "הבייבי שלך", את המרפאה האזורית של חבל אילות?

"אני חושב שהמרפאה נשארת במצב מעולה. כיום, המרפאה היום היא סוג של מרפאת דגל של מחוז אילת, ומהמרפאות היותר מוערכות בארץ. זו מרפאה שמנהלת את עצמה ולא באמת צריכה שגורמים מפקחים ינהלו אותה מבחוץ. יש פה סטנדרט רפואי גבוה שנמדד אובייקטיבית על ידי קופת החולים, לפי מדדי איכות מקצועיים, ולפי סקרי שביעות רצון של מטופלים.

ביום שאני עוזב, יהיו פה שלושה רופאים (שזה פי שלושה ממה שהיו לפני 11 שנים). ארבעה גניקולוגים מהשורה הראשונה מגיעים לכאן מירושלים, אחת לשבוע, בכל פעם רופא אחר. ד"ר שושנה קבוט, רופאה התפתחותית, מגיעה לכאן אחת לשלושה שבועות. מגיעים לכאן גם אורטופד, כירורגית, שני פיזיותרפיסטים, ואוסתיאופט. ממש בקרוב יתחיל להגיע לכאן, פעם בחודש, רופא עור, וגריאטר יגיע אחת לחודשיים, וכמובן שיש בית-מרקחת שעובד כל השבוע."

אתה נכנס לתפקיד סגן מנהלת ביה"ח יוספטל וסגן מנהלת מחוז. זו הגשמת חלום?

"ממש לא! אף פעם לא רציתי להיות מנהל; רציתי להיות רופא כפר עד הפנסיה. ושכל מה שאני אהיה עסוק בו, זה להגדיל את ארגז הכלים – ללמוד עוד דברים, להתפתח ברמה המקצועית, ללמד מתמחים, ללמד סטאז'רים. אבל לפני שנתיים הגיעה לנהל את יוספטל ואת המחוז ד"ר רויטל בר-אושר, שעושה באזור מהפכה של ממש ומקדמת את המחוז ואת ביה"ח בהרבה תחומים. באופן מאד הדרגתי ובמספר שלבים ושיחות היא שכנעה אותי לבוא ולהצטרף לעשייה." 

אבל גם כאן אתה חלק מהעשייה...

"פה, אני בחלקת אלוהים הקטנה שלי - המרפאה הזו אחראית על 2,700 איש; במחוז אילת יש למעלה מ-30,000 מבוטחי כללית, וביה"ח שמשרת 60,000 תושבי אילת וחבל אילות והרבה מאד תיירים. יש תחושה של תנופת עשייה, ויש מנהלת שאני מאד מעריך, שמציעה לי להיות שותף לעשייה, להיענות לאתגר חדש, ויש בזה משהו קוסם."

מעבר לאתגר ולכל המשמעויות של יציאה לדרך חדשה, יש עוד יתרונות שמתלווים לשינוי החד?

"עם יד על הלב... תהיה הקלה מסוימת בכך שלא אהיה במצב בו כשאני יוצא מהמרפאה, כל מי שאני פוגש – הם מטופלים שלי. בכלל, זה לא מצב רגיל שרופא בכל מקום אחר נתון בו, באופן יום-יומי, ויש לזה חסרונות לשני הצדדים – גם לרופא וגם למטופלים."

אתה שלם עם המהלך?

"אני חצוי, אבל אני חושב שהגיע הזמן. בשביל הנפש, אני אמשיך לעבוד כרופא משפחה באחת המרפאות, כמה שעות בשבוע."

איך אתה חווה את המעבר לתפקיד החדש?

"זה ממש מהפך מבחינתי – זה ללכת ממקום מאד מאד מוכר וידוע, שהוא חלק מהזהות שלי ואני חלק מהזהות שלו, למשהו חדש לחלוטין; להתחיל תפקיד מאפס, תפקיד שמהותו הוא ניהול ולא טיפול.

מבחינה מקצועית, אני עוזב תנאים שהם לא פחות ממופלאים בתחום רפואת המשפחה. בכלל, לא פעם אמרתי שיש לי את המקצוע הכי מדהים בעולם... אמנם, יום בשבוע אני אעבוד באילת כרופא משפחה וזה טוב, כי אני אלמד להכיר את המרפאות שיהיו תחתיי, אבל זה לא יהיה אותו הדבר."

מעבר למרכיבים המקצועיים, הטכניים והלוגיסטיים של השינוי, יש גם מרכיבים רגשיים?

"ברור!!!!! מאד קשה לי לעזוב! אני לא עוזב רק מבנה וחדרי טיפולים; אני עוזב מטופלים, שעם רבים מהם יש לי קשרים עבותים, יחסים של שנים ותהליכים מאד משמעותיים שעברנו ביחד. זו הזדמנות בשבילי להודות לכל המטופלים המופלאים שהיו לי כאן, במהלך השנים, שפתחו בפניי את סגור ליבם ואפשרו לי לנסות להיות איתם ובשבילם בזמנים של מחלה ומצוקה, ולעזור להם. בשבילי, אין זכות גדולה מזו. בנוסף, אני גם עוזב את הצוות, שהוא ממש כמו משפחה בשבילי, וזה לא פחות קשה ואפילו יותר, ואני מודה מקרב לב לכולם על עבודה משותפת ביחד ושנים בלתי נשכחות.

אני מאד מאד מזוהה ומזדהה עם המרפאה; ואני באמת מאמין ויודע שבשביל רופא משפחה - זו המרפאה שהכי נעים וכדאי לעבוד בה!"

בנימה אישית

יש לא מעט אנשים שהיו רוצים להודות לד"ר מתי זיו מעל דפי העיתון, אבל קצרה היריעה. אז ניתנת הבמה לנציגות המטופלים וצוות המרפאה (וגם לכתבת, כי היא יכולה...):

כשעל צג  הטלפון מופיעה הכתובת של המרפאה האזורית אני מתחילה לאחוז את המכשיר בחוסר נוחות. הלחץ הזה לענות מהר (אולי הודיעו שנמצאה נוסחה לחיי נצח), נרגע מעט נוכח השאלה: "מה העניינים?" מהצד השני. 

בעודי מנסה לזכור את העניינים הדחופים שלי ושל המרפאה, שוב שאלה מן הצד השני:" זה בסדר? יש לך זמן לדבר?" נו... מה אני יכולה להגיד? בדרך כלל אני ממש מתחילה לבכות... הוא – הרופא!!!! שואל אותי אם יש לי זמן. זה לא קורה להרבה אנשים בהרבה מרפאות בעולם אבל זה קורה לי (ולא רק לי) עם רופא המשפחה שלי במרפאה האזורית.  

בשיחה עם אחת הרופאות בסורוקה, שוחחנו על רוח המפקד; על רוחו של הרופא המוביל במרפאה ובמחלקה. יכולתי, בגאווה רבה, לתאר ולפאר את רוחו של המפקד במרפאה האזורית (וגם את רוח הצוות כולו).

ד"ר מתי זיו, היה לי לעונג להיות בריאה כשהיית הרופא המשפחתי שלי, וכחולה על אחת כמה וכמה. הראייה בחולה אדם שלם עם המון תחומים מלבד מחלתו, הרצון להקל ובמהירות האפשרות, הסקרנות לדעת איך לפתור בעיה, הידיעה שמישהו באמת יברר עבורי, תרבות הדיבור ורגעי הומור -  את כל אלה אני מקווה שאתה מעביר למי שיקבל את התיק שלי...וכן את "התיק" כולו.  אני מאחלת לך הצלחה בבית החולים "יוספטל", ובטוחה שכניסתך אליו תהווה תרומה אדירה לרוח המפקד הרואה את הקהילה כולה. 

מאחלת בריאות, סיפוק ואושר

 נורית גורן

 

כשמתי הגיע למרפאה בפעם הראשונה, פגשתי רופא צעיר עם הרבה מוטיבציה ורצון טוב. הוא קצת נבהל בהתחלה מאיתנו, האחיות הוותיקות, אבל מהר מאד יצרנו קשר טוב, והתחלנו לעבוד יחד, בשיתוף פעולה מצוין.

עבדנו יחד 11 שנים והעזיבה שלו מאד קשה לנו; ההרגשה היא כאילו שנגדע ענף שישבנו עליו יחד עם מתי... אהבנו לעבוד איתו, הרגשנו כל הזמן איך המרפאה מתקדמת ומשתפרת ואנחנו מרגישות שאנחנו נפרדות מבן-משפחה.  

אני מאמינה שאני מדברת בשם כל צוות המרפאה, כשאני אומרת שאנחנו מבינים שהוא מתקדם לתפקיד מאד חשוב, ותומכים בו, ואנחנו בטוחים שהוא יעשה חיל! 

אנחנו כולנו מאחלים לו שיפרוש כנפיים, שיהיה לו טוב, שיצליח לעשות הרבה דברים טובים במחוז, דברים שישפיעו גם עלינו, ושיזכור שתמיד נעזור לו ותמיד נחזיק לו אצבעות. 

אנחנו אולי נפרדים ממנו ברמת היום-יום, אבל ברור שתמיד נהיה בקשר, נעריך אותו ונודה לו על מי שהוא. אנחנו מודים לו על ד"ר מתי. על האיש המופלא הזה, שבנוסף ליכולת המקצועית המעולה שלו, יש לו גם את היכולת לראות ולהבין את מי שעומד לפניו, ולעשות הכל בשביל המטופל ובשביל הצוות.

 

עידית אושה, מנהלת מרכז הבריאות האזורי


 

אובייקטיבית, אני ממש לא. אלמלא ד"ר מתי זיו, לא בטוח שהייתי הולכת עכשיו. לא מן הנמנע שהייתי נשארת בכסא גלגלים, עם נזק בלתי הפיך לעצבים ושיתוק בפלג הגוף התחתון, אבל מתי זיו צעק עליי ללכת להתאשפז, ובגלל שמתי לא צועק בדרך-כלל – הלכתי (כלומר, צלעתי), ואני עדיין הולכת, רוקדת וגם קופצת ואפילו רצה, לפעמים. 

נכון שהוא ראוי לכל הברכות והפירגון וההצלחה בדרכו החדשה והמדהימה, אבל אני אגואיסטית מדי בשביל להעדיף את טובתו על טובתנו הקולקטיבית, של מטופליו בחבל אילות. 

במהלך השנים נהגתי להתלוצץ, שאם מתי יעזוב, המרפאה תקרוס. זה לא נכון. כיום המרפאה מאוישת בממשיכי דרך ומתווי דרך חדשה - ביניהם ד"ר נועה גור-אריה זיו, שתיקח על כתפיה את ניהול המרפאה - ונמשיך לקבל שירות מעולה, ולהיות מרוצים. אבל אני בטוחה שרוב אלה ששמעו ושומעים שמתי עוזב את המרפאה, מרגישים כמוני (אני גיביתי את התחושות שלי בכמה קללות מקוריות ואכזריות למדי. גם לא פסלתי שימוש בבובת וודו).

העובדה שהוא מרגיש כמונו בעניין, היא רק חצי נחמה, כמובן. עם זאת, מכל הנאמר כאן, אפשר להבין שברמת המאקרו, מתי יוכל להמשיך ולהשפיע על שירותי הרפואה בחבל אילות. מאליו מובן שאנחנו מאחלים לו הצלחה רבה ורק טוב. הוראות להכנת בובות וודו, אפשר למצוא באינטרנט.

גל נקדימון


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!