טובות השתיים\ "קצה המדבר" גיליון מרץ

דינה אשחר ועידית אושה משרתות את ציבור התושבים בחבל במסגרת עבודתן כאחיות במרפאה האזורית, אחראיות לרפורמות ותהליכים יוצאי דופן ברמה הקיבוצית והכל עם חדוות עשייה יוצאת דופן. | צילום עידית אושה: זיו אברמוביץ. צילום דינה אשחר: שמוליק אשחר | כתב: גיא פישקין


לרגל יום האישה הבינלאומי החל החודש, בחרנו במערכת ''קצה המדבר'' להאיר בזרקור על שתיים מהנשים הוותיקות ומעוררות ההשראה באזורנו. כאלו אשר הוכיחו במרוצת השנים כישורי חיים ומיומנויות יוצאות דופן בתחומן, בשילוב עם אנושיות וחדוות עשייה בלתי נלאית.

אנחנו מתכוונים לשתי האחיות הוותיקות בחבל, המהוות חלק בלתי נפרד מה-DNA האזורי. דינה אשחר (גרופית) ועידית אושה (יהל). בראיון מיוחד עם השתיים, הן חושפות בגילוי-לב נדיר את סיפור חייהן ופועלן במרוצת השנים, כשגם בימים אלו הן ממשיכות לשרת נאמנה את ציבור התושבים בחבל.

דינה (69, אמא ל-5 ילדים ולא פחות מ-12 נכדים), הוותיקה מבין השתיים, נחשבת שלא בכדי לאחת מהאחיות הוותיקות בערבה. היא בת קיבוץ דברת שבעמק יזרעאל, כאשר לערבה הגיעה באמצע שנות ה-70 במסגרת שנת שירות. בקיבוץ גרופית היא חברה משנת 1975 ועד היום. ''אני לא ממש הסיפור הקלאסי של בחורה שנשבתה בקסם המקום'', היא אומרת. ''הפכתי מהר מאוד לבת הזוג של שמוליק, אישי לימים, כבר בסוף שנת השירות, ומאז אנחנו כאן בקיבוץ, חיים את חיינו''. במקביל להשתקעות בערבה, הפכה דינה לאחות מוסמכת לאחר שסיימה את לימודיה כעתודאית בבית החולים העמק בעפולה, כשלימים, היא הופכת לאחת מהאחיות המוערכות באזור כולו.

''מאז ומתמיד אני מגדירה את עצמי כ'אחות כפר' בנשמתי, עם כל המשמעות העמוקה של התפקיד'', היא מכריזה. ''להיות אחות זה תפקיד שדורש הרבה נשמה, הכלה, אמפתיה וחמלה. כשהתחלתי את דרכי כאחות בקיבוץ, תפקיד שאני ממלאת בגאווה עד היום, היה מגיע לבקר אותנו רופא פעמיים בשבוע. במהלך  יתר ימות השבוע, היינו בעצם לבד. זה דרש המון תעצומות נפש והפעלת שיקול דעת, כמו גם טיפול בלא מעט מצבי חירום לאורך השנים. חווינו לצערנו הרבה תאונות דרכים על כביש הערבה, שדרשו טיפול רפואי מהיר. במקרים משמחים יותר, זכיתי ללוות המון לידות של נשים באזור. הייתי מלווה אותן כל הדרך מהקיבוץ ועד ללידה עצמה בבית החולים יוספטל''.

במקביל לעבודתה המסורה בקיבוץ וכן במרפאה האזורית, אותה היא ממשיכה לפקוד מדי יום, דינה נחשבת לאשת ניהול וביצועיסטית חסרת תקנה. לאורך השנים שימשה כמזכירת קיבוץ גרופית במשך ארבע קדנציות לסירוגין (החל מסוף שנות ה -70) ואף זכתה להוביל רפורמה מרחיקת לכת, שסייעה לקיבוץ להתמודד עם משבר כלכלי עמוק והיעדר קליטה.

''בתור מזכירת הקיבוץ עסקתי רבות בליווי תהליך תכנית הבראה שנבנתה בזמנו עבור גרופית על ידי מרכז המשק, דורון טונדובסקי ז''ל. מדובר על סוף המילניום הקודם. היינו בדיוק בעיצומו של משבר כלכלי חמור ועל סף ניהול הקיבוץ על ידי גורם חיצוני. לשמחתנו, התכנית צלחה מעל ומעבר לכל דמיון, ולמעשה העמידה את גרופית מחדש על הרגליים. הצלחנו להתמודד עם הקליטה הדלה ששררה עד אז בקיבוץ ולייצר קרקע נוחה לטובת תהליכי צמיחה דמוגרפית. בנוסף, יחד עם חבר הקיבוץ, מייקל לוי, הובלנו רפורמה משמעותית בדרך להפיכתה של גרופית לקיבוץ מתחדש. על אף שפורמלית אנחנו עדיין לא רשומים כך, ההתנהלות בקיבוץ היא כבר על בסיס התבנית הזו, ובדגש על ערבות הדדית גבוהה בין החברים''.

כאמור, נכון להיום, ממשיכה דינה להפעיל את המרפאה בגרופית, בשילוב עבודתה כאחות במרפאה האזורית. ''אני עושה זאת בחדווה גדולה, שכן אני אוהבת מאוד את המקצוע שלי, ומרגישה בו משמעותית'', היא אומרת. ''אני מאחלת לגרופית שתמשיך לשגשג. יש כבר 6 משפחות שנמצאות אצלנו בתהליכי קליטה, 3 מתוכן בני משק, וזה מבורך. מעבר לכך, כמי שעוסקת בתחום הרפואה מדי יום, נוכחתי לדעת עד כמה הבריאות היא הדבר החשוב ביותר. מאחלת לכולנו בריאות איתנה ועוד שנים ארוכות של עשייה מוצלחת''.

''שירותי רפואה בנעלי בית''

דמות נוספת ומופלאה שקשה להישאר אדישים אליה היא עידית אושה, אחות במקצועה, המשמשת כמנהלת מחלקת הבריאות במועצה ומנהלת הסיעוד במרפאה האזורית הפועלת מזה 18 שנים.

היא בת 64, מהגרעין המייסד של קיבוץ יהל, נשואה לאבי, חקלאי העובד כאיש השקיה במטע התמרים, אמא ל-3 ילדים וסבתא ל-4 נכדים. היא משמשת כאחות מזה עשרות שנים. תחילה יצאה ללימודי סיעוד מטעם הקיבוץ בבית החולים הדסה עין-כרם, וכשחזרה שימשה  כאחות מוסמכת על מנת לספק שירותי רפואה לחברי הקיבוץ.

''ההתחלה שלי כאן בקיבוץ הייתה לא פשוטה'', היא מספרת במבט לאחור. ''זה היה מאוד מאתגר. לעבוד באמצע המדבר עם אוכלוסייה צעירה משולבת עם הדור הוותיק. באותם ימים גם גידלתי משפחה צעירה והייתי צריכה להתמסר להרבה מאוד דברים מבחינת העבודה. שימשנו גם ככונניות במקרי חירום על מנת לספק מענה רפואי ראשוני. עד היום אין תחנת מד''א באזור, כך שיצא שאנחנו היינו הראשונות להיחשף לזוועות של תאונות או מקרים אחרים, ונדרשות לטפל בשטח בעבודה חשובה, שבסופו של יום הינה מצילת חיים''.

היא מנהלת את המרפאה האזורית שהוקמה ב-2004 בסמוך לבניין המועצה, מהלך מתבקש לדעתה שסייע באופן מהותי לשיפור איכות הרפואה באזור. ''זו הייתה מסכת שכנועים לא קלה מול הקיבוצים והיישובים, במטרה לאגד אותם תחת מרפאה אזורית אחת'', היא מציינת. ''בדיעבד, כולנו מבינים עד כמה השינוי הזה היה מבורך. הוא איפשר איגום של שירותים, עלייה באיכות הטיפול , לצד גידול בכמות הרופאים היועצים. המטרה שלנו בתור צוות הייתה לייסד מרפאה בה התושבים יוכלו להרגיש כמו בבית, או כפי שהם קוראים לזה לקבל 'שירותי רפואה בנעלי בית'. לשמחתי, המרפאה כיום הפכה לקונצנזוס, ולחלק בלתי נפרד משגרת החיים בחבל''.

עידית  מתייחסת לעתיד מערך הרפואה בחבל, שיעבור  בשנים הקרובות לדבריה, קפיצת מדרגה משמעותית. ''חשוב לי שהתושבים ידעו שאנחנו לא נחים על זרי הדפנה, אלא שואפים להביא עוד ועוד רופאים איכותיים שיעבדו כאן, כך שלא נצטרך לנסוע צפונה בשביל שירותי רפואה כאלו ואחרים. במיוחד על רקע המציאות הנוכחית של כמות טיסות מוגבלת וקורונה. לשם כך, אנחנו מעוניינים להרחיב את מערך הטל-רפואה, ולספק כמה שיותר שירותים מרחוק, מתוך ראייה כוללת של שיפור השירות והנגשתו לכמה שיותר תושבים, ובטווח שעות נוח ככל שניתן''.

לצד תפקידה השוחק במרפאה, מילאה עידית במשך השנים מספר תפקידים בקיבוץ יהל, ביניהם כמזכירת הקיבוץ, רכזת ועדת קליטה, חברה בצוות השינוי שהוביל את הקיבוץ למעמד קיבוץ מתחדש, כשגם כיום היא ממשיכה לקחת חלק פעיל בחיים הקהילתיים, במסגרת ההנהלה החברתית של הקיבוץ, תחת המזכיר הנוכחי, אמנון  שמעוני. ''מאוד חשוב לי שיהל ימשיך להיות קיבוץ קהילתי עם ראייה חברתית, תוך מתן דגש על ערכים של כבוד ושוויון בין החברים, לא משנה אם אתה תושב, חבר או חבר בהרחבה'', היא פורשת את משנתה.

ומה לגבי העתיד? על אף שהיא בת 64, עידית מבהירה כי היא ממש לא מתכוונת לעצור. ''אני מאמינה שגיל הוא רק מספר. יש לי עוד המון תוכניות בקנה. חייבת לציין את בעלי, אבי, שמלווה אותי לאורך כל השנים, ותומך בי בצורה בלתי רגילה. מאחלת לכולנו שנמשיך לפתח את האזור המופלא הזה''.


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!