הולך עם האמת שלו\ "קצה המדבר" גיליון אפריל

בפברואר 2016 התעורר נועם רונן, שהיה אז תלמידת תיכון בת 17 עם שאלה: איזה שם יותר יפה אוהד או דניאל. באותו ערב נפלה עליו הבנה שהובילה אותו לתהליך של שינוי, השלמה וריפוי. | צילום: ערן אבן | כתבה: מרווה קובי


 

שוחחתי עם אוהד ועם אימו דורית דברת רונן, נשואה לבועז, אמא לנועם, אראל ותמר, על היציאה מהארון ועל החיים כטרנס הראשון והיחיד (בינתיים) בחבל אילות.

מה קרה בפברואר 2016?

"נפלה עליי ההבנה שאני טרנס... אני רוצה להיות בן ואני מחפש לעצמי שם אחר במקום נועם... זה היה מאד מבלבל... שנה קודם, בכיתה י', הייתה לי בת זוג ולא רציתי להסתיר אותה אז יצאתי כלסבית... נטייה מינית אפשר להסתיר, אני פשוט בחרתי לא להתבייש בבת הזוג שלי". 

"כמה ימים אחרי סיפרתי לאבא והוא סיפר לאימא... אבא אמר לי שחיים כלסבית הם יותר קלים, אז חבל, אבל שהם מאחוריי ויתמכו בי בכל מה שצריך. לאראל אחי הקטן היה קל לקבל את זה, הוא פשוט אמר 'טוב'. לתמר היה קצת יותר קשה, אבל אחרי כמה חודשים היא נהייתה השגרירה שלי וכשההורים טעו בלשון פנייה היא מיד תיקנה אותם...". 

מתי יצאת לסביבה שמחוץ למשפחה הגרעינית?

"יצאתי באופן רשמי ביוני 2016... לכיתה יב' הגעתי עם שיער קצר וגופיה שמשטיחה את החזה. ביקשתי שיפנו אליי כגבר ושיקראו לי אוהד וזה אכן מה שקרה. גם בבי"ס קיבלו את זה טוב. זה עורר המון שאלות. הייתי במגמת מדעי החברה והיה שיעור פסיכולוגיה כפול שהוקדש לשאלות ותשובות. הייתה הרבה סקרנות כי זה היה מאד חדש. לפני שיצאתי כטרנס, יצאתי כלסבית וזה גם אז היה 'וואו', כי הייתי היחיד בתיכון שהיה מוצהר אז. כשיצאתי כטראנס זה היה 'וואו, טראנס ראשון בערבה הדרומית' וזה עורר הרבה עניין... לגבי השם, רציתי לשנות שם כאמצעי "למחוק" את זהותי כאישה אך מעולם לא שיניתי רשמית במסמכים ולכן בצבא הצגתי את עצמי כנועם וזה נשאר".

מה קורה משם?

"התחלתי לקחת הורמונים... זה משהו שצריך לקחת כל החיים ואם אפסיק, המערכת ההורמונלית המקורית תשתלט על העניינים. לא כל השינויים הפיכים אבל הקול יהיה גבוה יותר ויפסיק לצמוח הזקן... אז אני תלוי בזה במידה מסוימת".

מה קורה מהכיוון שלך בתקופה הזו, דורית?

"באופן אישי, מאד שמחתי, כי ידעתי שנועם לא מרוצה, דיכאוני אפילו וזו לא הייתה תקופה קלה. הוא היה ילדה לא מרוצה. אני שמחתי שאולי עכשיו זה יעשה לו טוב. רציתי שיהיה מאושר. התגובה הראשונה שלי הייתה הקלה ושמחה... אמרנו לנועם שנהיה איתו לכל אורך הדרך" היא מספרת בעיניים מחייכות. 

"אחרי התחושה של השמחה היו עוד שלבים. היה אובדן, אֵבֶל... כי הייתה לנו ילדה בכורה ואפשר להגיד שהיא מתה. כי נועם שהיה בת לא יחזור. יש ילד אחר. תמר אמרה 'אני באבל על אחותי שמתה ונולד לי אח חדש גדול שאני לא מכירה'... אני לא מהעדה הפולנית אבל יש לי חיבה אליה ומאד הטריד אותי מה יגידו. ובשלב שעוד לא ממש ידעו כי הוא רק הסתפר והלך עם מכנסיים קצרים ועם שערות ברגליים זה היה מביך ומוזר, כי הוא היה בת עם שיער קצר ושערות ברגליים... זה עצבן אותי שאני נבוכה. גם אי אפשר היה לדבר עם אנשים קרובים כי לא רציתי להוציא אותו מהארון לפני שהוא יעשה את זה. אף אחד לא ידע. גם במשפחה המורחבת לא דיברנו על זה עם אף אחד". 

איך הרגשת נועם כשתמר ואימא דיברו על אובדן?

"אני יכול להבין כי זה בעצם להכיר אותי מחדש... אנשים שהם לא אני ורגילים לנראות מסוימת או לקול מסוים ופתאום אין את זה, אז אני יכול להבין למה זה מרגיש כמו לאבד ולמה יש אבל".

גם אז הצלחת להכיל את זה?

"היחסים ביני ובין האחים שלי תמיד היו טובים. אני חושב שגם אז הצלחתי להבין את זה ואפילו חשבתי בעצמי שזה אבל, רק היום בדיעבד אני מבין שזה לא ממש ככה". 

איך התמודדתם עם כל הרגשות בתקופה ההיא? מישהו ליווה אתכם?

"לא ממש" אומרת דורית. "גם אם רצינו, לא היה ולכל דבר היינו צריכים לנסוע למרכז. היה את ארגון תהל"ה (תמיכה להורים לילדים שיצאו מהארון) שבועז דיבר איתם כי לא ידענו מה עושים... מאיפה מתחילים... רצינו ליווי פסיכולוגי אבל לא היה פה מישהו שמתמחה... אחרי שהוא יצא מהארון הייתה הקלה כי זה כבר לא היה סוד. למרות שאף פעם זה לא היה סוד כי ראו את השינויים הפיזיים... כשסיפרתי לאחותי היא לא הופתעה בכלל ואמרה שכל מי שמכיר אותו לא יופתע בכלל".

ראיתם רמזים מוקדמים?

"היום זו תקופה אחרת... כשהוא היה ילד, בכלל לא ידעתי שמחליפים מין. היחידה שהכרתי הייתה דנה אינטרנשיונל ולא חשבתי שזה קשור לילד שלי. אז קראו לזה 'קוקסינל' כמילת גנאי. לא עשיתי קישור שיכול להיות שהילד שלי לא במין הנכון. כשהוא אמר לי זה אמנם לא הפתיע אותי אבל רק אז נחשפתי. לי תמיד אמרו שהוא 'טום בוי'... כשהוא יצא מהארון כלסבית, הנחתי שזה סבבה, הוא לסבית. לא חשבתי שיש עוד משהו מעבר. אולי הורים היום יבינו יותר מהר. אני לא הבנתי".

לפעמים לא רוצים לראות ?

"זה היה מאד בולט. גם עיוור היה רואה את זה. מגיל צעיר הוא תמיד היה לבוש בבגדים של בנים. הוא היה מסתפר כמו בן, אם מישהו היה מדבר אליו כאל בן והייתי מתקנת אותו הוא היה כועס עליי. בגיל שנה הוא קיבל בובה מהמטפלת שלו והוא לא הפסיק לצווח שלושה ימים איך סוזנה לא מכירה אותו. גם בגן ידעו שהוא תמיד הולך עם הבנים ובכיתה א' כשהיו מפרידים בין בנים לבנות הוא תמיד היה עם הבנים. קיבלנו אותו כמו שהוא אבל חשבנו שזה יעבור עם הגיל" אומרת דורית וצוחקת.

אני זוכרת את הפוסט שלך ממצעד הגאווה בתל אביב - כתבת שם "שום דבר לא הכין אותי לרגשות העזים שהציפו אותי במצעד הגאווה היום... להיות מוקפים בכל כך הרבה אנשים מהקהילה הגאה ותחושת השייכות... אלה לא היו דמעות של עצב אלא של התרגשות וגאווה אמיתית בילד המהמם, האמיץ, האהוב והשלם שלנו. ילד שנולד בטעות בתור ילדה ועשה את השינוי המיוחל כדי להפוך להיות מי שהוא היום, עלם חמודות! תאהבו את הילדים שלכם ותתנו להם את החופש להיות מי שהם באמת... אנחנו עשינו את זה והרווחנו משפחה חמה ואוהבת, משפחה שכולם יודעים בה, מקטן עד גדול שלא משנה מה, תמיד נהיה שם האחד בשביל השני". ספרי קצת על הרגשות שעלו שם.

"המצעד היה מאד מרגש... ומהרגע שהגעתי לשם, לא הפסקתי לבכות... נורא התרגשתי. הרגשתי בבית, במקום שכולם כמונו. איזה יופי זה להיות חלק מקהילה גדולה... לא ציפיתי שככה אתרגש...".

"במצעד האחרון לא בכיתי" היא ממשיכה. "נועם ביאס אותי כשסיפר שהטרנסים במעמד נורא נמוך בתוך הקהילה והם האנשים הכי מוחלשים בארץ ואין להם שום תמיכה... ואז פתאום הבנתי שגם בקהילה הזו יש מעמדות..." 

נתונים של ארגון 'מעברים' (עמותה להעצמת הקשת הטרנסית) משנת 2016 מראים שבישראל חיים כ- 24,000 טרנסג'נדרים שמהווים כ 0.3% מהאוכלוסייה. בתוך קהילת הלהט"ב מעמדם של הטרנסג'נדרים נחשב נחות ועקב חסמים רבים הם מתקשים למצוא עבודה. אחת התוצאות היא ששיעורי הזנות בקרב הקשת הטרנסית הם גבוהים עד פי 28 משיעורם באוכלוסייה. איפה זה פוגש אותך? 

"אני לא חווה את זה אבל מרגיש את זה כחלק מהקהילה הטרנסית" אומר נועם. "כמו בכל מקום, תמיד לגברים יש הכי הרבה כוח ובקהילה הגאה זה ההומואים. יש המון טרנספוביה מתוך הקהילה הגאה, יש המון הומואים ולסביות שלא מקבלים טרנסים ולא היו מוכנים לצאת איתם או לא מאמינים שמגיעות להם זכויות. הקהילה שלי לא מנהלת מאבק על פונדקאות או על הזכות להתחתן אלא על הזכות לחיים ולביטחון בכלל... לא מקבלים לעבודות אם יודעים שאתה טראנס או טרנסית... יש הסללה מאד ברורה מהקהילה והחברה הכללית... והרבה פעמים גם בקהילה הגאה מנסים להחביא ולא לתת מקום שווה לאוכלוסייה הטרנסית". 

"נשים טרנסיות הן המוחלשות בקהילה כי לגברים טרנסים כמוני יותר קל להיטמע, ולא מקבלים אותן לעבודה בגלל דעות קדומות ולא נותרת להן ברירה חוץ מללכת לזנות" הוא מסביר. המאבקים האלה, בהכרה של השוויון ובערך ובכוח ובחוזקות של האנשים הטרנסים לא מקבלים תמיכה מהקהילה הגאה". 

מה לגבי השירות הצבאי?

"עד לפני כמה שנים, טרנסים היו אוטומטית מקבלים פטור מהצבא כי זה ארגון מופרד מגדרית וקשה לשלב. בשנים האחרונות היה מאמץ בצה"ל או מאמץ להראות שיש מאמץ בצה"ל לשלב את הקהילה הטרנסית. יועל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים) הפך ליועל"ם (יועצת לענייני מגדר) ובתוך היחידה הזו יש מש"קית טרנסים שאחראית להקל על השירות. את הצו הראשון עשיתי כמה ימים אחרי שיצאתי מהארון מולי ומול אבא, אז המצב הנפשי שלי היה קצת מעורער. סיפרתי שאני טרנס, שלחו אותי לקב"ן והוא רשם קשיי הסתגלות מיד וזהו. אין עם מי לדבר". 

למה בחרת לשתף את אבא קודם?

"אני ואמא לא הסתדרנו. היו בינינו המון חיכוכים והמון ריבים. הקשר לא היה טוב ובדיוק בימים שהבנתי את זה היינו גם בריב, אז לבוא ולהגיד 'היי לא דיברנו יומיים, אבל אני צריך שניה לספר לך משהו', זה פחות היה..." הוא אומר וצוחק. "אבל גם באופן כללי תפסתי את אבא שלי כאדם יותר רגוע, שייקח את זה יותר בקלות. בזמנו... מאז שיצאתי והתהליך התחיל, הדינמיקה המשפחתית השתפרה והקשר שלנו ממש טוב. אבל בזמנו זה לא היה ככה". 

דורית מוסיפה: "... בעיקר עצבן אותי שהוא בדיכאון כל הזמן כי הוא יצא מהארון, והיו לו חברות וכל מה שהוא רצה הוא קיבל וזה עצבן אותי למה הוא לא מבסוט... 'מה עוד הוא רוצה' הוא תמיד היה עצבני, דיכאוני ולא מרוצה... נתנו הכל והיינו בית נורא מקבל ולא קיבלתי את זה שהוא דיכאוני".

ומתי זה השתנה?

"מיד אחרי היציאה הראשונה... אמרתי, סוף סוף.. אולי זה הסיכוי שלו למצוא אושר אם פה הוא לא יהיה מאושר, אני לא יודעת לאן הוא יגיע. אבל מאז שהוא יצא מהארון הוא השתנה... לפני הייתה אווירה של עצבים בבית... היינו לא מעט אצל היועצות בבי"ס, הוא עשה לנו תקופה מאתגרת והבית היה לא רגוע ואחרי שהוא יצא מהארון הכל נרגע ועם ההבנה שאנחנו מקבלים אותו, זה היה מסר לילדים שלא משנה מה, אנחנו אוהבים ומחבקים. האווירה נהייתה פחות מתוחה וזה עשה לנו טוב כמשפחה. עברנו משהו מאד מורכב והיה מאד קשה, עכשיו אנחנו בפיקניק מבחינתי". 

מה חסר לך באזור שלנו?

"כל תחום הנפש, פסיכולוגים או משהו שאפשר לפנות אליו שיכולים לעזור" אומר נועם. "אין פה תרבות גאה, קהילה גאה. אני, את החיים הגאים שלי מנהל במרכז. בת הזוג שלי גרה במרכז ולהכיר אנשים שהם כמוני או פחות להרגיש לבד... אבל כן במועצה התחילו מעכשיו ואני מאמין שזה יביא שינוי מסוים". 

בחודש פברואר לקחתם חלק בשיחת סלון ובה סיפרתם על השינוי המגדרי. למה זה חשוב בעינייך להיחשף?

"גם כדי למגר בורות, גם כדי להפיץ ידע וגם מי שיש לו יכולת לחשוף ולענות על שאלות צריך לעשות את זה לטובת אלה שאין להם את היכולת". 

איך הרגיש לדבר על זה?

"זה היה ממש מרגש... בשלב מסוים הכל נפל עליי בבום. אני מכיר את הסיפור אבל לספר אותו מול כל כך הרבה זרים ופתאום סיפרתי על דברים שקרו לפני חמש שנים ועלו בי התחושות ואיך שזה מרגיש וזה היה מציף. הפידבקים היו טובים, היה קהל טוב ושאלו שאלות טובות וזה היה מאד מרים וחיובי". 

מה התכניות שלך לשנים הקרובות?

"אני רוצה ללמוד, והכיוון הוא עבודה סוציאלית. אני רוצה להקים עמותה/ מסגרת או משהו לקהילה הטרנסית כי אין כרגע דיור מוגן לאנשים מהקשת שברחו מהבית כי כל הדיורים זה לארבעה חודשים שזה לא מספיק זמן להשתקם". 

מה חשוב לכם שאנשים יבינו מהסיפור שלכם?

"לאהוב את הילדים ולדאוג שיהיו מאושרים. זה הדבר הכי חשוב. אני מקווה שכל הורה יעשה את זה אם אחד מהילדים יגיע עם משהו שהוא צריך חיזוק ותמיכה כי זה הדבר הכי חשוב" אומרת דורית בחיוך רחב.

"התמיכה של המשפחה זה מאד משפיע... " מסכים נועם ומחייך.


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!