מדור לדור\ "קצה המדבר" גיליון אפריל

חמישה בני נוער בסיוע של לימור כ"ץ (מנהלת מרכז הקהילה) עינב ארובס (רכזת תרבות של קיבוץ אילות) ונורית גורן (אחראית ארכיון המועצה), השתתפו בפרוייקט מיוחד: שימור סיפורים של שורדי שואה דרך סיפורים של הדור השני. | צילום: עינב ארובס | כתבה: זיו אברמוביץ


 

 

הפרוייקט הוא שיתוף פעולה של מרכז קהילה (לימור כץ), עינב ארובס (רכזת תרבות בקיבוץ אילות) עם ילדי בית הספר מעלה שחרות. הפרוייקט (פיילוט) המדובר, הוא בעצם תיעוד סיפורים של הדור הראשון של שורדי השואה, באמצעות  תחקיר ותיעוד של הדור השני, על ידי חמישה בני נוער משכבה יא' בבית הספר מעלה שחרות.  

כאמור, חמישה בני נוער משכבה יא' בחרו לעסוק בנושא השואה. כל אחד עם האג'נדה שלו: תאיר ארובס וליה אורן ראיינו את דפנה בר מקיבוץ אילות. איריס אשחר ויואב רוט ראיינו את רחלי נוסינוב מקטורה. שובל שוורץ ראיינה את אבי גרפונקל מיטבתה.

ישבתי עם לימור ועינב לשמוע קצת על הפרוייקט.

לימור, ספרי  על הפרוייקט.

"לאחר הפגישה הראשונה, קיימנו סמינר קצר בו השתתפו הילדים יחד עם עינב ונורית גורן. בסמינר דיברנו על תקופת השואה ולמדנו כיצד לראיין. ממנו הילדים יצאו לשאול שאלות את הדור השני: על חייהם ועל משפחותיהם לקראת תחקיר על השורד עצמו. בתוך התחקיר, ככול שהעמיקו בחלק מהסיפורים, עלה השיח על התמודדות של הדור השני (ילדים לשורדים) ואיך זה עבר לדור השלישי? בעקבות התחקיר, בני ובנות הדור השני והשלישי הבינו את האחריות על שימור  הסיפורים והעברת  הזיכרון. השאלה הייתה באיזה מידה ובאיזו דרך?

כדי לתעד את הסיפורים, השתמשו בוידאו (ראיונות) וסטילס. כאמור, ישנם שלושה סיפורים המתועדים על ידי חמישה בני נוער. כל זוג מראיין ומתעד סיפור אחד.

אחרי קבלת חומר תיעודי כתוב או תמונות, לפני הראיון עצמו, היה תהליך של למידה וחקר. התהליך התבצע מסוף  דצמבר ועד  לחודש מרץ.

צלמי וידאו צילמו את הראיונות בין בני הנוער לאנשי הדור  השני והשלישי ובפברואר הסרטים נערכו וצילומי הסטילס הועברו על ידי הצלמים. בחלק האחרון  של הפרוייקט,  בני הנוער שראיינו הפכו  להיות המראויינים וסיפרו  למה היה חשוב להם לעסוק בתהליך.

אחרי הראיון של בני הנוער תעלה  תערוכה על ידי אוצרת הפרוייקט נורית גורן ביום ראשון  24.04.2022 בלובי גלריה,  אפשר יהיה להסתובב ולראות את הסרטים והדוקומנטים המקוריים של המספרים והסיפורים  וכן יהיה ניתן לצפות בראיונות המוסרטים של בני הנוער המספרים על התהליך שלהם.

בסופו של התהליך, יתבצעו מעגלי שיח בין בני הנוער לאנשים שבאים לבקר בתערוכה".

 

לימור מספרת שנושא השואה מעסיק אותה רבות והוא קרוב לליבה "היכולת להגיע לשיא הרוע וההבנה שבכל אחד מאיתנו יש יצר רע זה, משהו שהוא מאוד  מפחיד. שאתה חי בתוך מדינה שחלק מהעבר זה התלאות המטורפים האלו, אתה שואל את עצמך איך אתה שומר את המוסריות כעם, מדינה וצבא. מאוד  מפחיד שאמורה להיות חברה מתוקנת, אבל היא אדישה (כמובן שבחברה שלנו יש המון דברים טובים: ערבות הדדית, תמיכה באנשים חלשים). ביום יום, יש לנו נטייה לשכוח את הזוועות המתרחשות  סביבה ובתוכה.

זה מתחבר לי לבני הנוער, להביא אותם למקום בו הם לא אדישים ובעלי יכולת לאקטיביזם חברתי וההתייחסות לגיל השלישי, שהם אחת השכבות השקופות בחברה שלנו. במקום לתמוך בה, להכיל אותה ולהביא אותה למקום טוב יותר, זאת שכבה שהופכת להיות שקופה יותר ויותר והיא מצביעה על החולשה. זה השילוש הקדוש שלי.

חשוב להגיד שאנחנו מארגנים  מסע לפולין למבוגרים בסוף מאי. כאשר המסע לפולין הוא למחוזות אחרים, אבל הוא בעיקר מסע פנימי של אדם שעובר תהליך ושאלות עמוקות עם עצמו: מי אני כפרט בתוך חברה? ומה היכולות שלי להשפיע"?

מה הקשר שלך עינב לשואה? איך הגעת לעסוק בזה?

"מאז שאני רכזת תרבות, בשש השנים האחרונות, אחד מהדברים שאני אחראית עליהם זה טקס יום השואה, וזה שאב אותי, מצאתי את עצמי חושבת על הטקס חודשים מראש, מחפשת וקוראת על הדברים שקשורים בשואה. המחשבה על זיכרון באופן כללי מעסיקה אותי, המשמעות של לאבד אותו, מה אנחנו שומרים ומה לא? ויום השואה הוא אחד הימים שבהם שאלות אלו הן  הרלוונטיות ביותר. הדור הראשון הולך ונעלם, ככה הטבע בנוי ואת הסיפורים שלהם מעבירים הדור השני, שמן הסתם אותם סיפורים השפיעו עליהם באופן ישיר.

אחת השאלות שבני הנוער העלו הייתה: מה האחריות שלך כדור שני להעברת זיכרון השואה לדורות הבאים?

מה שעבר בכל התהליך היה - איך הסיפורים של הדור הראשון השפיעו על הדור השני? בזמן שהדור הראשון לא דיבר הרבה על השואה, לדור השני נראה היה שחשוב מאוד להציף את הדברים. הצורך לספר  לבני הנוער, דרש מבני הדור השני לספר סיפורים שיחברו אותם ולקשור אותם בזיכרון של השואה,. לכן, מרבית  הסיפורים היו על תקופת הנעורים,  כילדים לשורדי שואה ותקופת  הנעורים של הוריהם".

 

אז איך בעצם הכל התחיל?

עינב: "הכל התחיל לפני שנתיים, לקראת יום השואה אשתקד. עשיתי פרוייקט בתוך אילות ותיעדתי חמישה מחברי הקיבוץ שהם דור שני לשורדי שואה. אחרי שראיתי מה עצם התיעוד עשה למשפחות ולילדים שלהם, נוכחתי לדעת שלהצגת הסיפור הערוך הייתה  השפעה מאוד גדולה. בעקבות זה החלטתי לפתוח את הפרוייקט לחבל כולו. מה שנתן לי את הביטחון לקחת את זה כפרוייקט אזורי, היו הלימודים שלי לתואר שני בתרבות. בעזרת תיק פרוייקט שהכנתי, פניתי ללימור שממש שמחה לראותו היות והנושא קרוב לליבה. אחת הסיבות לשמחה הייתה שכבר שלוש שנים לא יצא מסע (מביה"ס התיכון)  מהחבל לפולין. בנוסף, דיברנו גם עם אפרת אדר שנתנה את ברכתה ואפשרה את ההתנהלות מול בני הנוער שהשתתפו בפרוייקט".

מה היו האתגרים (אם היו) בתהליך?

עינב: "האתגר הראשון היה להבין שאנחנו עושים פיילוט, בכדי ללמוד איך מיישמים את זה כל שנה. בעצם, החשיבה איך לזקק את הפרוייקט כדי שנשיג הצלחה. מתוך ההבנה הזאת, בחרנו להתחיל עם מספר מצומצם של סיפורים ובני נוער.

אתגר נוסף היה החשש של בני הנוער ממבחן התוצאה. איך הכל יצא בסופו של דבר?  אנחנו היינו צרכים להעלות  להם את הביטחון, כדי שירגישו פתוחים לשתף, להדריך ולהשתתף בסרטונים. בהקשר זה, מי שסייעה הייתה לימור, שידעה כיצד לגשת לבני הנוער והשתמשה בידע שלה כמורה (לשעבר)  בכדי להפעיל אותם".

 

האם תהיה  המשכיות  לפרוייקט?

עינב: "המטרה היא להפוך את זה לפרוייקט רב שנתי (שיחזור על עצמו כל שנה). הבחירה בתלמידי כיתה יא' נכונה לדעתי, בשל הבשלות שלהם לעסוק בנושא השואה. החיבור של כל הסיפורים של בני הדור השני יוצר בעצם סיפור שהוא גדול מסך חלקיו, סיפור של עם שלם.

אני מקווה שבני הדור השני שיפגשו בתערוכה ובסיפורים ירצו לבוא ולספר את הסיפור שלהם."


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!