מביימים ערבה\ "קצה המדבר" גיליון יוני

ליאור גבע קבלרצ'יק, חברת קיבוץ לוטן מוציאה לפועל בפעם הרביעית את מיזם הרזידנסי "מהמדבר למסך על שם רונית אלקבץ" שמאפשר לבימאים, להתמסר ליצירה, ותוך כדי להעניק לקהילה המארחת סדנאות ותוכן. כתבה: מרווה קובי | צילום: ליאור קבלרצ'יק


במהלך חודש מאי הוזמנו ארבעה בימאים (עינת גולן, יותם קניספל, בועז הולנדר ותמר גורן) להתארח בשני סבבים בקיבוץ לוטן לחוויה של ניתוק מהשגרה עם הזדמנות ליצור בתוך קהילה חמה ומחבקת. זהו הרזידנסי הרביעי שיוצא לפועל בלוטן בניצוחה של ליאור, רכזת התרבות של הקיבוץ.

"... המטרה היא לאפשר להם מרחב שקט ונעים שמחובר לטבע עם קהילה מעניינת ומקום שיכול לספק להם השראה ליצירה שלהם...".

באיזה שלבי יצירה הם מגיעים לפה?

"יש כאלה שמגיעים רק עם רעיון, יש כאלה שמגיעים עם תסריט שכבר הגישו וקיבלו דחייה אז הם מגיעים לעבוד עליו לקראת הגשה... ברזידנסי הקודם הגיעה מישהי עם תסריט גמור והיא שינתה אותו לגמרי והכניסה את כל הקיבוץ לתוך התסריט. בסיבוב הראשון יצא סרט על לוטן ורוב השחקנים היו מקטורה" אומרת ליאור בגאווה.

איזה בימאים התארחו פה?

"רותם קפלינסקי שהוא מיני סלב ומשתתף בערוץ הכיבוד בשם שקד פררה... רונית טיאר שעשתה סרט דוקו על אח שלה, נועה גוסקוב שהיא אחת היוצרות של הסדרה "פלמ"ח" והסרטים שלה זכו בפסטיבלים ברחבי העולם, איתה הגיע שי כרמלי פולק שהוא קולנוען דוקומנטרי... הוא עבד פה על סרט אנימציה לילדים, דווקא סרט עלילתי. ב"רזידנסי" השלישי הגיעו ארבעה בימאים בבת אחת (מיקי פולנסקי, ריטה בורודיאנסקי, גדי נמט ורונה סופר) וזה היה עמוס... זה היה ממש פסטיבל סרטים ברמה שכל יום היה פה אירוע".

איך זה נהיה פסטיבל? כל אחד מהיוצרים עובד על היצירה שלו בנפרד- איך הקהילה משתלבת בכל הדבר הזה?

"כל בימאי נותן שני מפגשים קהילתיים... האחד זה הקרנת סרטים שלהם והשני זה תוכן. אז ברזידנסי הקודם היו  לנו סדנת משחק, סדנת משחק מול מצלמה, הקראת תסריט, סדנת כתיבה לנוער ועכשיו ייהיו  לנו סדנת כתיבת תסריט וסדנת כתיבת פתיחות לתסריטים".

בהפקת האירוע מעורבים גופים שונים החל מוועדת תרבות ומחלקת התיירות של לוטן, המשך באיגוד הבימאים והבימאיות שמממן את הלינה ומספק מנטור לכל משתתף וכלה בקרן גשר והקרן ע"ש רונית אלקבץ שמשתתפות גם הן במימון. בחזון שלך זה אירוע של הקיבוץ או של החבל?

"... בנובמבר פניתי לרכזות תרבות האזוריות ואמרתי להן בואו קחו תוכן חינם. תזמינו סדנאות לקיבוצים ולקהילות שלכם אבל לא הייתה כל כך היענות... ממש חבל לי שזה מתפספס... בוויז'ן שלי זה צריך להיות במרכז קהילה... אני מזמינה את מנהלת התרבות האזורית ואת הרכזות לקחת את זה כי זה דבר גדול מאד שקורה. אם זה ימשיך להיות רק בלוטן זה פשוט יתפספס... לבימאים זה לא משנה. זה בעיקר לקהילה".

איך הקהילה מקבלת את זה שמגיעים יוצרים מהמרכז ומסתכלים על הקהילה מבחוץ?

"... אני חושבת שזה מרגש את הקהילה, כי זה מפגש עם אנשים חיצוניים שרואים אותם באור אקזוטי, אנשי המדבר ואנחנו סה"כ אנשים רגילים. יש פה הרבה אמנים ויוצרים מקומיים לאו דווקא מתחום הקולנוע ויש איזה חיבור... משהו בניחוח בינלאומי מגיע אלינו.. זה מרגש... חששתי שיהיו אנשים שיגידו 'עוד פעם ליאור עם הסרטים שלה' אבל לא, מגיעים ואחרי הסרט הייתה שיחה והתעניינו בתהליך היצירה ושאלו שאלות טובות ואת רואה שיש התרגשות מהדבר הזה".

"הקרן לקולנוע רוצה לעשות פה דברים אבל אני מרגישה שאין תמיכה לז'אנר הזה... הייתי שמחה לראות יותר נוכחות של אנשי החבל, לראות תמיכה ממרכז קהילה, מהקהילה הרחבה עם נוכחות והשתתפות. דברים קורים רק צריך לצאת מהבית ולהיות נוכחים. אפשר בקלות להביא את הדברים האלה הביתה אליכם" אומרת ליאור בעיניים נוצצות.

משתתפי הסבב הראשון עינת גולן, בת 29, תסריטאית ובמאית, בוגרת סם שפיגל, במקור מירושלים שכרגע גרה ביפו ויותם קניספל, בן 32, תסריטאי במאי ומרצה במכללת בית ברל שמתגורר בעמק חפר הגיעו ל"רזידנסי" לעבוד על הסרט הארוך הראשון שלהם והם מתרפקים על עשרה ימים בלוטן.

עינת: "... הייתי צריכה מרווח ושקט מהחיים. אני גרה ביפו... זה ממש שונה לצאת החוצה מה- Comfort Zone''  וזה ממש פותח דברים חדשים וגם התחושה שאת יכולה לפנות זמן ולכתוב וזה בסדר... לתת לזה את המקום המרכזי ביומיום שלי פה".

יותם: "... משהו באווירה המדברית שאני מאד מחובר אליה... וגם גרתי במצפה רמון תקופה, אז אני מרגיש קצת שאני חוזר הביתה".

זו הרומנטיקה של היוצר שיוצא מהחיים עצמם בחיפוש אחר המוזה?

"אני אישית לא מאמינה במוזה, בעיני זה מיזוגני..." אומרת עינת. "אני כן מאמינה בלפנות זמן לדברים שחשובים ויש משהו בדבר הפשוט הזה, שמישהו בחר בנו ואמר לנו קחו את הזמן לפתח את הרעיון שהגשתם... זה הופך את העשייה למשהו אמיתי ולא משהו שאני עושה לעצמי בבית... זה לא שאני יושבת בין החולות ואז המוזה מגיעה ואני רצה ללפטופ וכל הסרט גמור. זה תהליך וזה מצריך הרבה סיבובים פה ולדבר עם עצמי ולהיראות משוגעת... זה גם מפרה. אני לא חושבת שאמן צריך להתנתק ולהיות סטרילי ולא לבוא במגע עם אף אחד כדי ליצור את הדבר הגדול הבא. אני חושבת שדברים גדולים נוצרים מחיבור ומקשר גם במקומות שונים מאיפה שאתה בא".

"אני מאד מתחבר למה שעינת אומרת" מסכים יותם. "המילה מוזה היא נורא מפחידה כי היא בעיני תירוץ לא לעשות את זה... אני מאד מאמין בעשייה ובלנסות בכל יום לחצוב עוד קצת מהאבן. זה נורא כיף שיש לנו הזדמנות להתנתק ולא לחיות באיזו הסחה".

בכלל איך החוויה בקיבוץ?

"... אנשים בקיבוץ הם מדהימים ומיוחדים אבל קודם כל יש את יותם שבכלל לא הכרתי אותו..." מחייכת עינת. "אנחנו יוצאים לטייל, עושים צחוקים וזה ממש כיף. מדברים על מה שאנחנו עובדים עליו או על דברים אחרים".

"... אם בהתחלה חשבנו שזה לנסוע להתבודד במדבר, זה די הפוך, אנחנו מתבודדים ביחד..." צוחק יותם. "הסכנה היא באמת ליפול לאיזה כלום כזה שאתה ממש לבד. ושנינו ביחד בלבד הזה ויש גם שמירה על המרחב האישי וגם לאכול ביחד, לטייל, לעשות שטויות".

השבועיים האלה הם סוג של יצירה על סטרואידים?

"בעיני כן... במקום לכתוב בזמן הפנוי ואיכשהו לחבר את זה להגשה יש רק את זה... האמת שאנחנו הרבה עוזרים אחד לשני... אבל זה להתעסק רק בזה כל היום, לא בעבודה ולא בבית" אומרת עינת.

"גם לתת לזה לשקוע זה מאד נחמד... " יותם מוסיף. "לא הגדרתי יעד אלא נתתי לעצמי את האפשרות גם לעשות שנ"צ ולא להרגיש אשמה... אי אפשר ליצור עם רגשות אשם".

"יצירה טובה לא באה מסטרס" מסכימה עינת.

"המקום הזה הוא הכל חוץ מסטרס..." אומר יותם נחרצות.

מה תיקחו איתכם מפה?

יותם: "את עינת!"

עינת: "אני אקח מלא אבנים... וגם את יותם ואת סטיב (הכלב של יותם)".

לבסוף שניהם פוסקים פה אחד: "את ליאור..."

"ליאור מושלמת. זו תחושה של חברות... נורא אכפת לה.... היא כמו אחות גדולה. היא מכירה את כולם, רואה איתנו את הסרטים המאד מוזרים שלנו..." אומר יותם בחיוך.

"זה באמת שינה משהו בתחושה ואני מאד מקווה שאצליח לחזור לעיר ולזכור את זה" אומרת עינת.

את מה?

"... אני מרגישה שזה סוג של להשקיע בעצמנו. אני קמה פה מוקדם, יוצאת לריצה... לא להיות כל הזמן קפוצה ולא למהר, לא להיות עסוקה בלא להידרס מקורקינט חשמלי. תל אביב מלחיצה... את זה אני מאד מקווה שאוכל לקחת... אנחנו מקרינים פה סרטים בערב עם פופקורן ויש אווירת קייטנת קולנוע כזו... "

איפה הקיבוץ יהיה ביצירה שלכם?

"זה יהיה בזן" אומר יותם. "יש משהו פה שעוזר להתרכז וזה משהו שאני אקח... זה איזשהו עניין של To Make Yourself Comfortable"

"הסרט שלי קורה ביפו אבל המדבר יהיה בתוכו בעיקר בחיבור לטבע שבזה הסרט מתעסק וביפו יותר קשה להגיע לזה בכתיבה, כי הטבע בין האספלט ופה זה פשוט... את הולכת שני מטר וזה טבע, אדמה" אומרת עינת. "... אנחנו עושים פה אירועים לקהילה ומרוויחים דברים ליצירה שלנו ולעצמנו וזה מייצר קשרים והמדבר אולי לא יהיה בסרט הזה שלי אבל אולי בסרט הבא... אני שואלת את עצמי אם הייתי אי פעם מוצאת את דרכי לקיבוץ לוטן, כנראה שלא" היא מוסיפה.

מה הייתם עושים אחרת?

עינת: "אני ממש מקווה שתהיה פעם הבאה ושאני אחזור לאזור הזה... אני מקווה שזה יהיה ליותר זמן. תמיד חלמתי לכתוב בחו"ל אבל עכשיו אני מגלה שיש חו"ל בתוך הארץ".

יותם: "הייתי מביא כפכפים ולא נעלי בית".

 

אנחנו מסיימים את השיחה והמועדון מתמלא באנשים מהקיבוץ ומקיבוצים שכנים לסדנת הכתיבה בהנחייתה של עינת. מודה שהייתי קצת סקפטית לגבי הפוטנציאל של סדנה בת שעה וחצי, אבל החלטתי להתנסות בכל זאת. אנחנו מתחילים בסבב קצר, אומרים את שמנו ומתארים איך ראינו את אלוהים כשהיינו ילדים. מיד אחר כך אנחנו צוללים לתוך מסע כתיבה אינטואיטיבי. עינת מתחילה בתרגיל עם הכותרת 'קסם'. אנחנו נדרשים לכתוב ככל העולה על רוחנו. קשה לשחרר את היד ויותר מזה קשה לשחרר את הראש. אני מחליטה להשתמש בטיפ של עינת 'פשוט תכתבו את שטף התודעה'. מסתבר שזה עובד. המילים שוטפות את הדף, וכמי שרגילה לכתוב על מקלדת זה מרגיש אחרת לגמרי... אני אפילו מעזה להקריא את מה שכתבתי ומגלה בדיעבד שבתוך כאוס התודעה יש אפילו מידה של קוהרנטיות. התרגיל הבא, מאתגר יותר - להמציא חלום. מצב שבו חוקי הפיזיקה מטושטשים, שהלא אפשרי קורה. אני מופתעת, שוב, לגלות עד כמה הדמיון שלי מסורס... החברים בקבוצה מקריאים ואני אפילו קצת מקנאה בקלילות שבה הם מרחפים בין עולמות... בתרגיל הבא התבקשנו לתאר רגע של קסם מהמציאות. אני חושבת על הילדים ומיד שואלת את עצמי האם זו קלישאה? אני מחליטה שזה לא ממש משנה... התרגיל האחרון לוקח אותי עשרים שנה אחורה לרגע בטיול בדרום אמריקה שבו לקחתי החלטה לא נכונה. עינת מציעה הזדמנות לתקן, לכתוב אותו אחרת. למרות החשיפה אני מחליטה להקריא. לתת תוקף לסיפור החדש שנוצר... אנחנו מסיימים בסבב סיכום קצר. היד משוחררת, הראש פתוח. אני נוסעת הביתה, למציאות, לשגרה, למטלות הלא נגמרות בבית. אני מצוידת באיזו נינוחות, שקט... כתיבה יכולה לרפא, אני מגלה שוב...


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!