"לא מדברים על זה" \ "קצה המדבר" גיליון יולי 2022

בחודש מאי האחרון עלתה בחבל ההפקה המקומית של המחזה "משחקים בחצר האחורית" מאת עדנה מזי״א. המחזה מתבסס על פרשת האונס שהתרחשה בקיבוץ שמרת באוגוסט 1988. כתב: זיו אברמוביץ | צילום: חגית פינס


במחזה, קבוצת נערים מזמינה נערה למשחקים אסורים בגן שבקצה הקיבוץ. הדינמיקה הקבוצתית הופכת את מפגש הנערים התמים לכאורה לזירה של השפלה ולאונס קבוצתי.

הכול טוב בהצגה "משחקים בחצר האחורית": המשחק נהדר, במיוחד בהתחשב בעובדה שהשחקנים הם תושבי האזור שאין להם הכשרה בעולם המשחק. המחזה מצויין וקולע למטרה, הבימוי עשוי ללא רבב, התפאורה מינימליסטית ומשרתת את המטרה  ורואים שההפקה נעשתה באהבה גדולה  ומתוך תחושת שליחות. למרות כל מה שכתבתי, לא נהנתי ממנה. לאורך כל ההצגה ישבתי בחוסר נוחות, נשען כל פעם על יד אחרת ודווקא זאת אולי המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת "למשחקים בחצר האחורית". המטרה של ההצגה היא לא לשעשע אנשים בזמן הפנוי שלהם. המטרה היא לגרום לאנשים לדבר על אחד הנושאים הקשים ביותר, במיוחד בקהילות קטנות בהן האנשים נוהגים לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח.  הצגה זו עושה את זה באומץ  שאינו מתפשר וכמו שהצעירים אומרים: "בפרצוף שלך".

במחזה נערה בת 14  (דבורי), מוצאת את עצמה נגררת אחרי קבוצה של ארבעה נערים שמנצלים את הרצון שלה להיות 'אחת מהחבר׳ה' ובסופו של דבר אונסים אותה באכזריות אחד אחרי השני. . כאמור, ההצגה לא חוסכת מקהל הצופים שום דבר, כולל את השתלשלות האירועים שהובילו לאונס וכמובן גם את האונס עצמו. בכל זמן נתון במהלך ההצגה, אני כצופה רציתי לצעוק - 'דבורי, קחי את הדברים שלך ותחזרי הביתה'. בסצנה של האונס, פשוט לא יכולתי להסתכל, למרות שהיא טושטשה מאחורי וילון לבן ונראתה רק בצללים. לראות כתבות בטלוויזיה וסרטים זה דבר אחד, אבל כשזה מוצג ב'חי' מולך, עם שחקנים שאתה במרחק נגיעה מהם, זה פשוט לא נעים ולא כיף, אבל זו בדיוק המטרה. "משחקים בחצר האחורית" לא רק שהיא הצגה טובה ואפילו טובה מאוד. יותר מהכל, היא הצגה חשובה. וחשוב יותר, זה שהיוצרים שלה בחרו לפתוח את הנושא דווקא כאן בחבל אילות, קהילה קטנה באמצע המדבר.

שמים הכול על השולחן

לפני שצפיתי בהצגה, חשבתי שאכתוב כתבת ביקורת תיאטרון. כשיצאתי מהאולם, הבנתי שהכתבה תהיה הרבה יותר מעוד ביקורת. התקשרתי לניר נדיר, במאי ההצגה, בכדי לקבוע איתו שיחת זום בה בסופו של דבר השתתפו ניר נדיר, במאי ההצגה, מור בן חורין מפיקת ההצגה, אור (אוג) גילן (בהצגה: אסף סחרוב) ועמית בנאי (שמוליק קופר).

 

ניר, ספר לי איך הכל התחיל? איך עלה הרעיון להעלות הצגה שעוסקת באונס?

ניר: "לפני כשנה לימדתי את המחזה במסגרת המגמה בכיתות י', אחרי הרבה זמן שלא נגעתי בו ואז זה הכה בי. אנחנו מדברים על הזמן שבו מלון ״הים האדום״ עולה לכותרות והפרשה באייה נאפה, גם היותי חבר קיבוץ, לאו דווקא קיבוץ ספציפי אלא ההשתייכות הזאת לחברה שהיא סגורה, גייס אותי למקום הזה שצריכים לדבר על הדברים האלו, כדי שלא יישנו עוד פעם ועוד פעם. ה"תבלין" של ההצגה הוא כמובן האונס, אבל ה"תבלין" הלא מדובר הוא זה שלא מדברים על זה. זו תרבות ההשתקה  שמתרחשת בחברות סגורות ולי זה היה מאוד חשוב כן לדבר את זה. במחשבה הזאת ניגשתי לעומרית לב-ארי אביאל, מנהלת מחלקת תרבות מרכז קהילה, אמרתי לה תקשיבי "משחקים בחצר האחורית" אני רוצה לביים את זה! יש לי וויז'ן, יש לי רעיון, אני חייב לרוץ על זה. ישר היא נתנה את ברכתה ואני באמת מודה לה על זה וזה המעטה של מרכז קהילה. ידעתי שאני גם צריך מפיק או מפיקה, דיברתי עם לימור כ"ץ שהיא המנהלת של מרכז קהילה והיא נתנה לי את השם של מור, עד אז לא הכרתי אותה ואז פניתי אליה ואולי כדאי שהיא תספר מה היה שם."

מור: "ניר הציע לי להפיק הצגה ובהתחלה רציתי להגיד לו 'לא'. אבל כשהוא אמר לי שזה "משחקים בחצר האחורית", ישר אמרתי 'כן'. אני למדתי תיאטרון בבית הספר והפקות זה משהו שאני מאוד אוהבת ואני עובדת סוציאלית. אני עובדת עם ילדי אומנה והנושא הזה של פגיעות מיניות, הוא נושא שאני נתקלת בו הרבה והוא מאוד חשוב לי. אם היה מדובר בהצגה אחרת, כנראה שלא הייתי עושה את זה."

אחרי שהרעיון קרם עור וגידים, ספרו לי קצת על תהליך הליהוק של השחקנים.

ניר: "עד לשלב האודישנים, יש תהליך מאוד ארוך שעוברים עם ההפקה. דווקא שלב האודישנים, הוא יחסית בסוף. קודם כל צריך לגייס עובדי הפקה. פנינו לפאני אליאס מי שעשתה את עיצוב החלל ותלבושות ולרונית דבאווי שתעשה את כל ההדרכה הקולית. דרך רונית גייסנו את הבן שלה מיכאל דבאווי, שעשה את כל ההפקה המוזיקלית. אחרי זה הגענו לשני מורג שעשה את הוידאו-ארט וככה לאט לאט יצרנו רשימה של אנשים מוכשרים שכולם התגייסו בהתנדבות, כולל אותי, מור והשחקנים. מור פרסמה סוג של קול קורא לשחקנים להצגה ומשהו ממש מעניין קרה שם. קיבלנו פניות מהרבה בנות ומצד שני קיבלנו מעט מאוד פניות מבנים."

מור: "בגלל מיעוט הפניות מצד בנים, הבנו שאנחנו צריכים לפנות ישירות לאנשים. הרבה מהאנשים שפנינו אליהם אמרו: ״נראה לך שאני עושה תפקיד של אנס? מה פתאום, אין מצב. אני לא עושה את זה!״. לפעמים זה היה ככה בוטה ולפעמים זה היה בתירוץ של 'אין לי זמן ואני לא פנוי'..."

אוג ועמית, מור כאמור מתקשרת גם אליכם ו...?

אוג: "אני חושב שאני התקשרתי אל מור וגם עמית לדעתי הציע את עצמו."

עמית: "לא, לא הצעתי את עצמי. ניר הציע לי. לא התכוונתי ללכת לאודישנים ואת האמת, לא ידעתי על מה מדובר, עד שקיבלתי את הטקסט."

אוג: "אני ראיתי את הפוסטר על לוח המודעות ליד המזכירות ופשוט התקשרתי."

 מור: "לפני שאתה פנית, נפגשתי חודשים לפני עם ניר והוא אמר לי: ׳אני רוצה שאוג יהיה בהצגה הזאת׳. כשכתבת לי, ׳אני אוג מלוטן׳, הייתי בטוחה שניר דיבר איתך."

ספרו לי על החזרה הראשונה שלכם.

מור: "היה לנו ברור שהם צריכים להרגיש בנוח אחד עם השני, לפני הכל. לכן עשינו להם מפגש של הכרות של צחוקים ורק אחרי זה התחלנו לעבוד."

ניר: "המשימה הראשונה שלהם הייתה ללכת ולחקור: מאיה הייתה צריכה לחקור את הסיפור בשמרת, עמית חקר על עדנה מאזי"א  ואוג קיבל שיעורי בית לצאת ולהבין אילו אירועים היו בחבל."

והיו?

ניר: "יותר ממה שהיית רוצה להאמין. חשוב לומר שזה לא היה בשביל הריכול. אלא רק מה היה? איפה היה? כי היה חשוב לנו להבין את גודל התופעה אצלנו בחבל."

אוג: "היה מאוד קשה להשיג מידע. באופן כללי, רק אילו מקרים היו, היה קשה להשיג. בהתחלה ניגשתי לשירותים החברתיים במועצה שאמרו שהם לא יכולים לדבר או לחשוף דברים כאלו כי יש חיסיון. בהמשך, ניגשתי לאנשים פרטיים, אבל היה ממש קשה להשיג מידע. כאן הבנתי את מה שניר אמר קודם, שפשוט לא מדברים על זה."

בחרתם נושא לא פשוט להצגה, לא פחדתם שתציגו בפני אולם ריק?

אוג: "אני חייב להגיד שאני לא חשבתי שיגיעו אנשים, עד שראיתי שמגיעים."

מור: "אין לנו את הפריבילגיה לא לעסוק בנושאים כאלו. כמובן שהיה חשש שלא יבואו אנשים. הרבה חברים אמרו שהם מגיעים רק כי אני עושה את זה. אנחנו גם יודעים שאנשים לא הגיעו בגלל הנושא ואנחנו מבינים את זה, אבל אנחנו לא, לא נגע בנושא בגלל שהוא קשה. ההיפך."

 ניר: "בשבילי תיאטרון, זה דרך חיים. אני חושב שהוא מתאר או קובע מציאות ולפעמים המציאות היא לא כל כך טובה וצריך 'לשים אותה בפנים' מה שנקרא וזה התפקיד של התיאטרון. הפחד הגדול שלי היה שיבואו ויגידו 'איזו הצגה יפה'. אני רציתי שזו תהיה הצגה מלמדת, שתפתח שיח ואני שמח שזה יצר שיח."

לכתבה גם נפגשתי עם  עומרית ולימור לשמוע מהן.

עומרית: "ניר הגיע אליי עם הרעיון להעלות את 'משחקים בחצר האחורית' כדי להבין אם אני מוכנה לקחת את זה כמנהלת תרבות של האזור. הרעיון של טיפול בנושאים מהסוג הזה בתוך חברות סגורות רלוונטי לאזור שלנו ובאותם ימים היה רלוונטי מאוד, אחרי מקרי האונס באילת ואייה נאפה. מניסיוני, הקהל בחבל אילות הוא קהל אינטליגנט ומוכן לאתגרים ולא רק לבידור. זה אחד מתפקידי התיאטרון, לגעת בבטן הרכה ולגרום לאנשים לחשוב גם אם ינועו בכיסא בחוסר נוחות.

מבחינתי, שניים מן  הדברים הנהדרים באזורנו הם כמות ואיכות היוצרים בתחומי האומנות השונים. אני רואה את היכולת למנף ולתמוך ביוזמות ורעיונות שמגיעים מהשטח חלק מהנה וחשוב מאוד בתפקידי במרכז הקהילה."

הפתיע אותך שהרבה הגיעו להצגה?

"כן. הפתיע אותי ששלושה ימים האולם היה כמעט מלא. את ההצגה ראו כ-750 איש מכל החבל. עצם העובדה שההצגה הייתה שלושה ימים ברצף, כולל בל"ג בעומר והקהל הגיע ומילא את האולם ריגשה אותנו. גם העבודה שניר, מור והצוות כולו, השקיעו חצי שנה מזמנם בהתנדבות מלאה, לא מובנת מאליה ואנחנו עד היום נפעמים מזה." 

לימור: "מרכז קהילה הוא מרחב בו יש מקום לאנשים להרגיש שייכים ומשמעותיים ונותן את האפשרות גם לבטא רצונות שעומדים בקנה אחד עם ה'אני מאמין' שלנו כמרכז ושלי באופן אישי. כשהגיעה אליי יוזמה זו מניר נדיר ועומרית, ראיתי הזדמנות להיעזר בתיאטרון ככלי שתפקידו לשקף ולהעביר מסר לחברה בה הוא מתקיים.

כמועצה אנחנו המיקרו של המקרו. אנחנו חלק מהחברה הישראלית בה קורים דברים וגם כאן בחבל שלנו. גם אנחנו צריכים להביט פנימה לתוכנו, לטפל במה שצריך ולדאוג שכולנו נחיה בבטחה ובתחושת מוגנות: ילדים, נוער ומבוגרים. שנוכל להבחין במצוקה של האחר, שנוכל לעזור האחד לשני בעת הצורך ואף להצליח להכיל מורכבויות אישיות וחברתיות כאחד. בזמנים בהם אנחנו נחשפים כמעט באופן יומיומי בחדשות למקרים דומים לאלו שמוצגים בהצגה, יש לנו ההזדמנות להתבוננות חברתית, לדבר ולעבד את הסיפורים האישיים והקהילתיים ביחד ולחוד. כמרכז קהילה וכמועצה, המוגדרת  כ"קהילה של קהילות", אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסתכל גם על הנושאים הפחות מדוברים, אלו הנשארים לפעמים רק בשבילי הישוב ולהביאם לקדמת הבמה, הלכה למעשה. רק כך לטעמי נוכל לחזק עצמנו כקהילה וכיחידים."


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!