לא מדברים את זה\ "קצה המדבר" גיליון אוקטובר 2022

זר באפילה תוקף אישה אקראית? חשבו שנית. דווקא במקומות הכי בטוחים ומוכרים מתרחשות רב הפגיעות המיניות ודווקא בגלל זה יותר קשה לנו לפתוח ולדבר כנגד המגרש הביתי שלנו. כתב: זיו אברמוביץ| איור: freepik.com


על הטרדות ותקיפות מיניות בחברות סגורות וארגונים ראיון עם נטע טבת וגוון סקאלי.

נטע טבת - עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת בענב"ל (מרכז טיפולי לילדים ונוער נפגעי תקיפה מינית), בעמותת אלה ובקליניקה פרטית. 

גוון סקאלי - עובדת סוציאלית הממונה על מניעת הטרדה מינית בקיבוץ לוטן,  מנהלת המרכז הרב תחומי לטיפול ומניעת אלימות באגף הרווחה בעיריית אילת ומדריכה ומטפלת  בתחום אלימות ופגיעות מיניות בענב"ל. 

מה אתן חושבות על הנוהל של טיפול בהטרדה מינית במקום העבודה?

נטע: "יש חשיבות לנהלים הכתובים, אך יותר מכך, לאופן בו הם מתורגמים הלכה למעשה בשטח. לפרסם נוהל זה טוב ויפה, אך ללא פעולות נוספות הוא יכול להיבלע בקלות ב׳ספאם׳. לכן יש לשאול, האם מתקיימות פעולות הסברה? האם מונו אחראים למניעת הטרדה מינית והעובדים יודעו על אופן הפניה אליהם? האם נבדקת תחושת הביטחון של העובדים במקום העבודה? האם, במקרה של הגשת תלונה, ניתן מענה רגיש ותקף? האם הייתה התייחסות רחבה לנגזרות של אותו אירוע? איך מוציאים את הנוהל לפועל זה הדבר המשמעותי". 

 

חברות קטנות ו/או סגורות, הן כמו משפחה. כולם מכירים את כולם, כולם סומכים על כולם. נדמה שדווקא המרחב הזה אמור להרגיש מוגן ומצד שני, שומעים יותר ויותר על תקיפות מיניות בחברות קטנות ו/או סגורות. איך אתן מסבירות את זה?

נטע: "למרות התפיסה הרווחת, רב הפגיעות וההטרדות המיניות נעשות דווקא על ידי אנשים קרובים ומוכרים".

גוון: "במקום הבטוח יותר, ההגנות מראש מורדות. אני חוזרת רגע לנוהל. צריך אולי לחדד שהנוהל הוא חלק מחוק והוא רק בנקודה מסויימת שכבר קרה ונחשף. החוק הרחב יותר מתייחס גם להסברה שוטפת בתוך אירגון… היתרון  של החוק שחוקק, שהוא אישר פניה שלא תתקבל כל כך במשטרה, כי הראיות פחות ברורות בהטרדה מינית ובכך החוק מאפשר לשטח האפור הזה להיות אסור.

יודעים שהטרדות ופגיעות מיניות קורות יותר במקום בטוח, כי נמצאים שם יותר זמן וגם הקירבה מאפשרת. כל פעם נחצה עוד גבול קטן ועוד גבול קטן עד שמגיעים למקום שהוא יותר לא נוח. אבל אנחנו מנסים, בכל הקיבוצים, לעודד פניות כמה שיותר מוקדם. לצד ההבנה שטבען של פניות אלו הוא חוסר רצון לפנות ולחשוף, גם לאור חשש שהפניה לא תוביל להגנה הנדרשת או לצדק. אחד הקשיים זה לגרום לאנשים לדווח בזמן אמת. כאשר אנחנו עושים שיחות בתוך הקיבוץ, אני נותנת דוגמא שפעם מישהי באה אלי כשהרגישה לא נוח במקום העבודה ואמרה: ״לא הוטרדתי, לא אמר לי משהו, לא עשה לי משהו, אבל אני מבקשת לא לחזור לאותו המקום״. כיבדתי את זה ודיברתי עם אותו אדם ואמרתי שלא היתה תלונה, אבל חשוב לי שיבין שאולי משהו בשפת הגוף במרחב במבט לא התאים לאותה בחורה צעירה במקרה הזה. חשוב לחשוב איך אפשר להתנהג, במטרה לתת תחושה בטוחה.

החובה היא לשאול "נוח לך שזה ככה ?" נוח לך שאשב לידך? שאחבק אותך? וכו'. זה שינוי חברתי שחובה עלינו לשנות את השיח. צריך להסביר את זה למניעה. כשפונים אלי אז אני יודעת שההסברה עובדת טוב.

אם אני עובדת עם מישהו או אם אני בפאב בקיבוץ או מקומות בילוי, אני יותר חופשייה. אז יש מקומות שמראש הם מורידים איזשהו מחסום ואני מאפשרת קירבה שאולי במקום אחר הייתי אומרת 'רגע לא מתאים'.  יש גם את ה"לא נעים" (לדבר על זה) וכמה שאנחנו יודעים שאין צורך בלא נעים הזה, זה משהו שבתוך החברה, בכל הסרטים, טלוויזיה פרסומות זה עדין קיים, שיש איזה סטריאוטיפ של איך אישה צריכה להיות וגם בגבריות יש סטיגמה של איך גבר אמור להיות."

נטע: "תוסיף אלמנט נוסף של תלות שמתפתחת בתוך מערכות יחסים -  אם זה בתוך המשפחה, בקהילה או במקום העבודה.  יש פחות הגנות במערכות יחסים קרובות ולכן החשיפה לפגיעה עולה. הנפגע או הנפגעת עלולים למצוא עצמם במצב בו הם זקוקים להערכה ולאהבה של אותה דמות שפוגעת בהם, וגם היכולת להבחין ולהבין מה קורה לי כאשר הגבולות נחצים יותר מבלבלת ומורכבת".

 

נראה שפעם היה פחות דגש על השיח בתקשורת ובחברה על נושא ההטרדות. 

נטע: "לצערי זה ככה גם היום".

גוון: "אני כבר בערך עשרים שנה בתפקיד בקיבוץ ושמעתי משפטים בסגנון: 'היא רצתה את זה', ברור שזה מה שהיא רצתה, לא ממקום של פגיעה, כי לא מדובר במקרים קיצוניים אבל ממקום שמישהי הרגישה לא בטוחה. ואת המשפטים האלו שמעתי מצעירים וצעירות. אני לא מזהה מספיק שינוי גם אצל הצעירים והצעירות. החברה הרחבה שזה פרסומות, סרטים, דמויות, פוליטיקאים לא השתנו מספיק, לצד שיפורים בחוק, והרבה יותר הסברה נגישה".

 

נטע: "אולי יש קצת יותר לגיטימציה להשמיע את קול הנפגעים והנפגעות, אבל עדין הקול הרווח בסביבה מושפע מתפיסות של האשמת הקורבן". 

בדרך כלל הלבוש שלנו, הוא אמצעי לגרום לנו להרגיש בנוח עם עצמנו ולאו דווקא כדי לגרוף תגובות מהציבור הרחב. עם זאת, כל אחד מרגיש בנוח להעיר מתי ואיך שבא לו. מה לדעתכן ניתן לעשות כדי למגר את התופעה הזאת?

נטע: "הסברה וחינוך אלו הכלים שעומדים לרשותנו. האשמת הקורבן יכולה להתבטא בדיוק באמירות כמו "היא ביקשה את זה".. אני חושבת שחשוב להבין שהפגיעה מתרחשת לא בגלל מה שהקורבן לבשה או לא, זה קשור פחות למשיכה מינית אלא יותר לצורך בשליטה והפעלת כח של המקרבן על הקורבן, ראייתו את הקורבן כאובייקט חלקי לסיפוק צרכים ולא כאדם שלם עם רצונות משלו, שיש להתחשב בהם. זה משהו שלצערי לא נותנים עליו מספיק  דגש. לא מדברים בכלל על מה מוביל ומאפשר פגיעות ופה מדובר בסדרי עולם חברתיים הרבה יותר מורכבים. בהקשר הזה, חשוב להזכיר כי ישנם גם גברים שנפגעים ומוטרדים וישנן גם נשים שפוגעות".

 

גוון: "גם נשים בגברים, גם גברים בנשים וגם אנשים מאותו המין, אף אחד לא חסין לצערי. גם יש הרבה שלא יודעים שעוד יותר קשה להגיש תלונה נגד אישה שפוגעת כי חושבים שבכלל לא יאמינו (גם כלפי אישה וגם כלפי גבר. כשמדובר על אישה שפוגעת, יש הרבה שחושבים שלא יאמינו).

מקודם שאלת על נוהל, הנוהל של הבירור הוא יחסית בסדר, אבל צריך להרחיב את זה... לדוגמא שגם לנפגע וגם לנילון יש מי שילווה אותם מתוך הארגון. קיבוצים מנסים לעשות את זה לצד הבירור, כי מי שמברר הוא לא הכתובת המטפלת והמכילה. כמובן שחשוב ליידע שמתלונן/ת יכולים לפנות למרכז סיוע, למשטרה או להליך משפטי אזרחי (אחד מהם או כולם)".

הרבה פעמים, מתלוננת או מתלונן על תקיפה מינית לא יתלוננו במשטרה בגלל תהליך החקירה החושפני שמחזיר אותם לטראומה. לדעתכן אפשר לעשות את התהליך הזה בצורה אחרת?

גוון: "ביוספטל יש חדר אקוטי שנמצא רק בשנים האחרונות (בעולם יש אותו כבר הרבה שנים) ובו נעשה תהליך מעט יותר ידידותי, הוגן ואנושי לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. זה לא מתאים תמיד ולכל תמונה בחדר האקוטי בודקים ראיות פיזיות.  בכל מקרה כמו שאמרתי קודם, צריך מישהו שילווה את המתלונן/ת".

נטע: "מתחת לגיל 18 ניתן לפנות למרכזי הגנה, דוגמת בית לין בבאר שבע שקרוב אלינו (יש דיבור שיום אחד יפתח גם באילת). אלו מרכזים שמאפשרים חקירות ילדים ונוער באופן מותאם ורגיש דיו, אם לצורך בירור מקרה או הגשת תלונה".

מה ההבדל?

גוון: "המקום בנוי ומותאם לילדים והתהליך לוקח בחשבון את הזמן למצות את התהליך במינימום דמויות ומקומות ולא לתזז משפחות במצבי משבר. הרבה פעמים, הילד שסיפר את הסיפור יוצא עם תחושת הקלה כי הוא סיפר את הסיפור שלו, הקשיבו, האמינו ועכשיו בודקים."

נטע: "תהליך  יותר הוליסטי והוא נעשה בתשומת לב ובהקשבה, ללא שיפוטיות".

גוון: "באילת יש את מחלק המשפחה (במשטרה) והחוקרים והחוקרות היעודיים קיימים, אבל המחלקה מטפלת בכל כך הרבה דברים: אלימות במשפחה, פגיעות ותקיפות מיניות ועוד ועם כל הרצון הטוב, אין מספיק כוח אדם. אז גם להוסיף כוח אדם ייעודי זה חשוב. אי אפשר לצפות מחוקרת, אפילו הכי טובה, שתוכל  לעמוד במספר גדול של חקירות ולעשות את כולן בצורה הטובה ביותר."

נטע: "זו זווית אחת. זווית נוספת היא מה קורה שאנחנו שומעים על פגיעה ואיך אנחנו מתייחסים לזה. קודם כל לדעת שכשמישהי מתלוננת על פגיעה או הטרדה מינית, זה לא דבר של מה בכך, זה לא משהו שקל להגיד אותו או לשלוף אותו מהמותן. זה כרוך בחשיפה מאוד גדולה ועשוי להציף  תחושות בושה, אשמה, פחד מזלזול והכחשת הפגיעה. עשויות לעלות  שאלות רבות וספקות עצמיים אצל המתלונן/ת, האם כך באמת היה, אולי אני מגזים/ה, כן הבנתי נכון, לא הבנתי נכון, יש המון תחושות שמתעוררות כתוצאה מהפגיעה ומושפעות מהתפיסות החברתיות כלפי הנושא. התוקף שניתן על ידי מי שאתה מספר לו ותשומת הלב שאתה מקבל הן  קריטיות עבור המשך ההתמודדות ותהליך ההחלמה. ברור שלא פשוט לנו לשמוע על מקרה של הטרדה או תקיפה מינית, בטח לא כזה שהתרחש לכאורה מתחת לאף שלנו, זה עשוי להפתיע, להכעיס, לתסכל ולעורר תחושות חוסר אונים. יותר קל לנו להרחיק מקרים שכאלו מעלינו ולהתמקד בדברים אחרים, כמו  למשל כמה כסף שילמה המועצה, אך חשוב שלא נזלזל, לא נשפוט ולא נבטל, אלא נחזק על האומץ לפנות ולשתף".

 

מה קורה כשמדובר בתלונת שווא, שבאה כדי להתנכל למישהו או מישהי?

נטע: "לא ממקומנו לשפוט. אנחנו לא יודעים מה קורה בחדרי חדרים בין אנשים. אנחנו לא יכולים להתיימר לדעת את זה. הסטטיסטיקה של תלונות שווא היא מינורית.. מבחינתי, כשמישהי אוזרת אומץ לספר לי על פגיעה שעברה - אני נותנת מקום לחוויה שלה, פחות משנה האם אכן היה או לא היה. לא מתפקידי לחקור ולשפוט".

גוון: "מהבירורים שעשיתי במקרים שקרו בלוטן,  אני לא זוכרת שמישהו שהתלוננו נגדו או נגדה אפילו בעצמם אמרו לי לא היה לא קרה, כן אמרו זה לא היה בדיוק ככה... היא לא הבינה נכון". 

בחברות קטנות, כמו במשפחות, יש נטייה לטאטא דברים מתחת לשטיח, במיוחד כשמדברים על הטרדות מיניות, איך משנים את ההתנהגות הזאת?

נטע: "אנחנו משלים את עצמנו שאם לא נדבר על הטרדות, הדברים ייעלמו כלא היו, אך פגיעות מחלחלות מתחת לפני השטח, וגרוע מכך, כשאין דיבור ישיר, נוצר כר פורה לשמועות ומידע שגוי אליו עלולות להיחשף גם אוכלוסיות שלכאורה שאין להן יד בדבר. לכן הדגש של הכתבה מבחינתי איננו המקרה הספציפי עליו דווח לאחרונה, אלא הבנת האחריות שיש לכולנו ביצירת סביבה מכבדת ובטוחה ומניעת המקרה הבא. בפן החינוכי, התעקשות על הסברה מהגיל הרך, כמובן באופן שמותאם לשלב ההתפתחותי, חינוך למיניות בריאה, תקשורת בריאה, וכן הנגשת הכתובות אליהן נוכל לפנות במקרה שנחשפנו לפגיעה".

גוון: "האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו היא לדבר ולהיות פתוחים ולהעיר ביום יום, מול סיטואציות שאנחנו חשופים להם, לא רק להאשים מישהו אחר על התנהלות לא תקינה כשיש משהו בתקשורת. המענים, הטיפולים היעודיים הם באילת חלקם גם באחריות שלי, ויש עומסים בכל הארץ. אבל לפני כל זה צריך לקחת אחריות אישית. אני לא מבטלת לרגע את האחריות של הקיבוץ, הישוב או הארגון כמובן. אני רוצה להזכיר שיש ארגונים שנותנים הרצאות על הנושא ואפשר להזמין אותם לקיבוצים, ליישובים ולארגונים. לא חסר במי להיעזר. הרווחה הביאו המון". 

 


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!