בתנועה מתמדת "קצה המדבר" גיליון דצמבר 2022

במשך כ 40 שנים גדעון אפרתי מנהל ומנצח על מקהלת רנות שמאז שקמה צברה לעצמה מוניטין בכל העולם. עכשיו הגיע הזמן להיפרד מאחת מאושיות החבל, מרווה קובי נפגשה איתו לשיחת פרידה מלב אל לב. כתבה: מרווה קובי | צילום: יוסי גמזו


בשנת 1982 גדעון אפרתי היה תלמיד מבטיח באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל-אביב. לגמרי במקרה, באחד הימים, בעודו יושב ומאלתר על הפסנתר להנאתו, עבר במקום טוביה נאור מקיבוץ יטבתה. טוביה האזין וחיכה בסבלנות שהתלמיד המחונן יסיים ואז פנה אליו ושאל אם יסכים לבוא להקים הרכב מוזיקלי בערבה. התלמיד המחונן לא חשב פעמיים ומיד השיב בחיוב.

 

בעידודם של רחלי גנוסר וטוביה נאור קמה חבורת זמר אזורית, שהפכה בהמשך ל'קולות מחבל אילות'. כמו כן , הוקמה קבוצה של נשים מתוך ההרכב, שעבדו במקביל והפכו בהמשך להיות 'רנות מקהלת נשים'. ב 1994 צורפו להרכב ג'ף רוזנצוויג, ריק עדן וליאור כספי וזו הייתה התשתית למה שהפך בהמשך ל'אנסמבל קולי רנות'.

מהרגע ההוא ובמשך ארבעים שנה, היה גדעון חלק בלתי נפרד מחבל אילות. אוסי לוי מקיבוץ גרופית נזכרת: "היית נוכח בחיינו.. דרך חתונות, אירועי בר המצוה, אירועים חגיגיים שונים, ולצערי גם דרך אובדן של חברים משותפים ויקרים ללבנו. תמיד נכחת בחיבה, בעדינות, ברגישות, בפנים נעימות ומחייכות..". גם בפן האישי, גדעון אפרתי נגע ברבים  מאנשי החבל. ענת גנאור מנאות סמדר נזכרת: "מעבר ללמידת השירים והעמקת היכולת הקולית, אתה שם עד ומכוון אותי ברגישות, וכך אני נחשפת לרבדים נסתרים בנפשי, שרוצים לבוא לידי ביטוי והם אכן נחשפים לי כגילוי, עד שלפעמים אינני מכירה את עצמי".

 

אחרי כל כך הרבה שנים בחבל אילות, מה הוביל להחלטה לעזוב את האזור?

"המון דברים קרו בו זמנית, בעיקר בריאותית ובעקבות זה המון תובנות של מה באמת נכון בשלב הזה של החיים, אחרי 40 שנה" אומר גדעון. "לא בגלל שאין לי מה לתרום. מעיין היצירה ממשיך לבעבע אבל הייתי ארוז בכל כך הרבה מקומות והכל התנקז לזה שאני צריך לחזור לבית שהוא שלי ואני לא זז ממנו מסיבות כאלה ואחרות. גם בגרופית הייתי צריך לעבור לבית אחר... מעבר מספר שבע וזו טלטלה מאוד גדולה לגוף ולנפש".

 

היו מחשבות להתמקם פה בערבה?

"למרות הניידות, הערבה הייתה בשבילי בית מאוד מאוד משמעותי במשך ארבעים שנה ואני מרגיש את זה עד היום" הוא אומר בהתרגשות. "נוצרו פה גם יחסי עבודה וגם חברויות עמוקות מאוד. אבל עלה צורך לעצור הכל ולאסוף את כל הארגזים שפזורים אין לי מושג איפה. אני פותח קרטונים של ארבעים שנה ומגלה אוצרות הקשורים בעשייה שלנו ואני תולש את השערות איך לא עשיתי את זה קודם?"

"אני חושב שהיה איזשהו יתרון שהייתי מסיים את הדברים שלי ומתנתק. זה לא מחויב המציאות אבל זה עבד, וכשגרתי בגרופית מצאתי שאני עובד פי מאתיים וזה עזר למה שקרה לקרות מבחינה בריאותית כי אני לא עוצר..."

גם עדית גרפונקל  מיטבתה מכירה את הטוטאליות של העבודה עם גדעון: "פגשתי את הנחישות הבלתי מתפשרת להשיג את החלום, את התוצאה הרצויה, את יכולתך להיות מנטור ומורה ללא גבול, ואת ההקפדה, הפרפקציוניזם והחשיבה על כל פרט. נגעת בכל כך הרבה אנשים, תרמת רבות לחיים המוסיקליים ולתרבות בכלל בערבה הדרומית, לזהות של חבל אילות, וליכולת שלי לחוות ולהנות משירה וממוסיקה בכלל. אתגעגע מאד".

 

ענת גנאור מנאות סמדר מספרת ש"היית במקהלה משוגע לדבר, לא מוותר, לוחם ומצביא, מנטור ובעל חזון, יוצר פורץ דרך, מוביל אותנו בטרקים פתלתלים, מורה נפלא ומעל הכל חבר שרואה, מרגיש ואיכפתי לכל אחד ואחת ולמקהלה כגוף אחד". איזה רגשות עולים לך כשאתה נובר בזיכרונות האלה?

"קשה לסכם ארבעים שנה, לכן חזרתי ואמרתי שזהו רק " להתראות" הוא אומר ברכות. "קודם כל סיפוק עצום מזה שבכוחות משותפים הצלחנו לעשות את הטוב ביותר ולא להתפשר. זאת הייתה מלחמה ואני מאוד שמח שזה מוכיח את עצמו. אני מקשיב היום ואני אומר 'וואו כל הכבוד לחבר'ה שגם הלכו איתי באמת'. התחושה הזאת שהיה אמון מלא. כי לקבל פתאום בום כזה של מישהו שמגיע עם עיבודים ויצירות, זה לא מובן מאליו".

על הייחודיות בעבודה עם גדעון מספרת מוניקה טום מקיבוץ נאות סמדר: "עיבודים מושקעים ומרנינים שהפכו גם שיר ילדים פשוט ותמים ליצירה מוסיקלית  קלאסית, עשירה ומפתיעה... מוחך הקודח הביא לנו עיבודים של הרמוניה צפופה שאיתגרו את האוזן ממש ודרשו רמת קשב וחדות עילאיים. טעמנו איכויות ועומקים מוסיקליים מיוחדים במינם ובתחומים כל כך מגוונים".

 

ורד זיו, חברת רנות בעבר, מספרת שאמרת לה ש'את רנות לא עוזבים. זה כמו משפחה, רק מתרחקים על מנת לשוב'. אתה מעיד על עצמך שאתה לא אדם נוסטלגי ושאתה תמיד מביט קדימה - איך בכל זאת אתה מסכם ארבעים שנה?                                                                    

"אני צופה בתיעוד של משהו שבצענו, ומתרגש. אבל לא שוקע בנוסטלגיה.  אני עוד לא שם... אולי זה יבוא, אבל אנחנו עדיין צעירים בנפש. פעם ראשונה בחיים שלי אני עוד לא כתבתי כלום וזה לא סתם, זה מבעבע בכל כולי... מבחינתי, לא הסתיים. למרות שכן עזבתי את האזור אחרי 40 שנה, אבל זה כל כך חי ובועט ונושם".

 

בוא נדבר קצת על ההווה - איך עוברים עליך  הימים בחודשים האחרונים? על מה אתה עובד?

"אין לי רגע אחד של זמן - אבל אני בבית..." הוא אומר בחיוך. "וקורים דברים וזה מצוין וצריך לטפל בהם. כבר שמענו על אמנים, מנצחים שבאקורד הסיום של הסימפוניה צנחו ומתו על הבמה. למרות שזה יכול להיות גרנד פינאלה, אבל עוד לא" הוא צוחק בקול, "מרגע ששחררתי באמת לגוף יש יותר אפשרויות לטפל במה שצריך לטפל לישון יותר עמוק אפילו... בצומת הזאת עכשיו, ממש עובד על עצמי יום יום שעה שעה לצד ההתלהבות והתנועה המתמדת לעצור מידי פעם, לקחת אוויר ולהפנים שגם זה בסדר גמור…״

"אני כותב יצירות ועיבודים להרכב מקצועי ביפן. הם מקבלים ממני את החומרים, מקיימים  איתי  חזרה וחצי בזום והם רצים להופעה. חזרתי לכתוב עיבודים מאד מאד מורכבים להרכב הולנדי של חמש נשים. כולם גופים מקצועיים לגמרי. אני בונה עכשיו רסיטל שלי נטו כזמר, חזרתי לשיר, חזרתי להתאמן על הפסנתר כל יום סתם בשביל לאמן את האצבעות, חזרתי לעצב את הפינה שבה אני גר, חזרתי לבשל וזה גם קצת ניקוי ראש וחזרתי להקליט שזה ממש משמעותי לפני שיהיה מאוחר מדי. כי אי אפשר לדעת מתי הקול ישתנה וזה כיף לכתוב ולהקליט. אני כל השנים נותן ונותן לאחרים באמת בכיף, ועכשיו בלי בושה הפרוז'קטור מופנה אלי. גם בתחום החינוכי שמאוד מאוד מעניין אותי יש פה דיבורים עם בתי ספר סביב לבית, במרחק כמה דקות הליכה".

 

לאורך השנים טיפח גדעון דורות של מוזיקאים מהחבל בליווי צמוד וקרוב, איילי אשחר מספרת: "אף פעם לא ויתרת עליי ולא על אף אחד מאיתנו. המשכת להתקשר, להתעניין בשלומי ולהזמין אותי לחזור - כשאתה מקבל אותי כמו שאני, כמה שאני יכולה, איך שאני יכולה - גם בזמן וגם בקול". עכשיו כשאתה נע ברדיוס של עד שעה מהוד השרון - למה אתה הכי מתגעגע בערבה?

"קודם כל האנשים והמרחבים והנוף המשגע. אני חיית מדבר ואני עוזב בתחושה טובה".

 

דני ברזילי מיטבתה מספרת: "השרת עלינו אנרגיות בלתי נלאות של יצירה, עם שאר רוח גדול ורחב. הנחלת לנו ונטעת בנו הרגלי עבודה של רצינות בהכנות למפגשים המוסיקליים... לעסוק במוסיקה ולא בלימוד יבש של צלילים". רחל אלעני מלוטן מוסיפה: "האמנת בי לאורך כל הדרך, ראית לעומק ולמרחקים יכולות שלא יכולתי אני לדעת על עצמי, הובלת וליווית אותי בבטחה להיות הרבה יותר ממה שאי פעם האמנתי שאפשר". מה אתה אומר בנקודת הזמן הזו לחברי רנות, לאנשים שעבדת איתם ולתושבי החבל?

"שאתם החלק הכי משמעותי מהמהות שלי, שאתם חלק מהלב שלי, מהמשפחה שלי אם לא ה-משפחה שלי" אומר גדעון בעיניים לחות. "האזור הזה התברך בכישרונות מטורפים והמרחק מהמרכזים הגדולים אני חושב שהוא יתרון כי זה נותן איזשהו חופש ויצירה כי לא צריך לרצות איזה הגמוניה תרבותית. המרחבים האלה יוצרים איזשהו ספייס פנימי של הבן אדם".

לא במקרה, השיחה עם גדעון נעה בין האדם והמוזיקה. כמוזיקאי מחונן ואוהב אדם הוא ניחן בתמהיל ייחודי של עקשנות, פרפקציוניזם, הומור, חן, קסם אישי ויכולת להכיל כמעט כל אחד. אוסי שטרום מגרופית נזכרת: "לימדת והתעקשת על כל פרט; מחימום קולי ועד צעדים בהופעה והכל בהמון סבלנות, אורך רוח ולא מעט הומור".

על הקשר האישי והמאפשר מספרת גם נטאלי רוטמן: "בפשטות קבלת אותי בתקופה מהקשות בחיי כשכל רצונותיי היו רק לצעוק ולצרוח. הבאת לי שירה, לימדת אותי איך לנגן על הכלי המופלא הזה. אפשרת לי להביע ולהביא את עצמי בכל רגע נתון. ונתת לי במה ואומץ".

השיחה עם גדעון נעה בין השלמה ועצב שמהולים בתחושת סיפוק והכרת הטוב. ניכר שלעתים קשה לנסח את המשפט הבא כי הרגשות גואים. "רנות הוא מפעל חיים עבורי... בלתי אפשרי לי לסכם תקופה משמעותית שכזו כשהיא מבעבעת בתוכי יום יום. ואולי גם לא צריך לסכם, שכן הקרניים של היצירה עם המילים והצלילים וההרמוניות נשלחו אל היקום. וכשאני יושב עכשיו ונובר בים ההקלטות וקטעי הוידאו, הם כולם ממשיכים לנוע ולהדהד". 

ההשפעה של גדעון ניכרת בכל נימי האזור ודוד סכונפלד מלוטן מתאר זאת כך: "השירה בהרכב אתך פתחה בפני אופקים רבים מאוד ואני עכשיו מביט על המוזיקה בצורה אחרת, עם הרבה יותר הבנה".

אחד הדברים שנשמעים היטב בעדויות של מי שעבדו עם גדעון הוא היכולת לעבוד ביחד, או כמו שכתב לו חנן גינת, ראש המועצה האזורית חבל אילות: "בין הצלילים והמילים תמיד מקשיב, משתף בחשיבה על האירועים ושואף לטוב ביותר". לכן, באופן לא מפתיע, כשאנחנו מסכמים את השיחה הוא לא שוכח להודות לכל מי שפעל איתו לאורך השנים. "אני רוצה להגיד תודה על האמון והאמונה בדרך, תודה על יצירה משותפת ומגוונת, תודה על חברויות בכל הרמות, תודה למזכירי המועצות, רכזות ורכזי התרבות (עברתי לפחות עשרה), למנהלים האדמיניסטרטיביים של רנות וההרכבים האחרים, למבצעות ולמבצעים, לבמאים ולשותפים כולם. ומעל לכל, תודה על 'לכתי עמכם במדבר', בחבל ארץ הזרוע ונטוע, בים של כישרונות, יכולות, עשייה ומעוף, שרק חבל ארץ שכזה מכיל ומאפשר".

כרמלה אנגלסרט מנאות סמדר מסכמת: "בדרכך המיוחדת הרגשתי תמיד, שאתה טווה חוטים של חיבה, תמיכה, והכלה של כל אחת ואחד מן המבצעים, שקולם האישי שונה מרעהו, ומוליך אותנו למארג שלם שהוא בספירה עליונה, והוא יוצא דופן ממש".

 

גדעון אפרתי עונה לשאלון המורחב

 

איזה קול או רעש אתה אוהב?

"צלילי אלט".

 

איזה קול או רעש אתה שונא?

"שער מתכת עולה ויורד".

 

מה הפינה הכי יפה בארץ בעיניך?

"זה יהיה קצת בנאלי להגיד, חבל אילות".

 

מי המורה הכי חשוב שלך לאורך השנים?

"פרופסור יחזקאל בראון. מורה לקומפוזיציה ופרופסור היידו, שלימד אותי קונטרה פונקט קולי, שזה הבסיס לכל מה שמוזיקאי צריך".

 

איזה שיר ישראלי מביא אותך לידי דמעות?

"ברית עולם של מתי כספי. שרתי אותו בחתונה של הבן שלי ביוקטן על הים בעברית וכל הקהל החזיק תרגום באנגלית. מטורף".

 

איזה ספר אתה קורא עכשיו?

"הבטחה עם שחר של רומן גארי".

 

אם לא היית מוזיקאי באיזה מקצוע היית עוסק?

"רקדן".

 

באיזה מקצוע לא היית מוכן לעסוק?

"פקיד בנק".

 

יוצר שמביא אותך על ידי קנאה עיוורת?

"לאונרד ברנשטיין".

 

איזה סרט ראית הכי הרבה פעמים?

"צלילי המוזיקה".

 

מתי בכית בפעם האחרונה?

"אה, אני בוכה כל יום. אין שום בעיה".

 

שורה משיר שלא יוצאת לך מהראש?

"לא טוב היות האדם לבדו".

 

אם קיים גן עדן. בעוד הרבה הרבה שנים, מה היית רוצה לשמוע את אלוהים אומר לך כשתבוא בשעריו ?

"Welcome."

 

איזה שיר תרצה שינגנו בלוויה שלך בעוד הרבה הרבה שנים?

"הבא רחמים- אלוהי" מתוך המתיאוס פסיון של באך".

 

ב - 16.02.2023 יום חמישי מתוכננת הופעת פרידה מגדעון אפרתי כולכם מוזמנים.


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!