להיות או לא להיות צעירים בחבל אילות "קצה המדבר" גיליון דצמבר 2022

 אנחנו חבר'ה צעירים בני 30 פלוס מינוס, שבחרנו לפני כמה שנים באזור המופלא הזה. השקענו בקריירה שבחרנו  לעצמנו כאן, בעשייה, ביזמות ובמעורבות בקהילה שאנו חלק ממנה. אז מה איתנו?

 לגור בקיבוצי החבל זה על גבול הבלתי אפשרי, אלא אם אתה זמני (מתנדב/'עבודה מועדפת'), או כאמור, משפחה צעירה בקליטה. אז אנחנו לא נולדנו בני משק, עברנו מזמן את שלב הנדידה בחיינו וטרם הקמנו בית נאמן בישראל (ויש בינינו כאלה  שזה אפילו לא על הפרק מבחינתם). בחרנו להעתיק את חיינו לערבה והתאהבנו במדבר, בקהילה ובעשייה למען פיתוחה.

קליטת רווקים אינה  על הפרק בכל מקום, וזה גורם לגל עזיבה מצער של אנשים צעירים ומלאי מרץ, שכבר מושקעים פה בקריירות לא רעות בכלל. מד"ר לביולוגיה שהשקיעה מספר לא מועט של שנים כאן אצלנו - ועד לצעירים שבאו לעבוד בחינוך לתקופה וביקשו להישאר, כדי להתפתח בתחום באזור. למה? במקרה הטוב כי אין אופציה למגורים בתושבות לתקופה ארוכה, במקרה הרע כי לא ניתנת האפשרות לכניסה לחברות בקיבוץ. לעיתים, התחושה היא שאין ולא שווה להשקיע, להשתרש, להתחבר ולהתקדם בקריירה בחבל. מעבר לשאלה למה, אני שואלת - עד מתי?

אנו מוצאים את עצמנו נתונים לחסדיהם של חוזי שכירות קיבוציים תחומים בזמן מוגבל וידוע מראש. בכל שנה חיים בפחד שיסרבו לחדש חוזה - כי מותר  או/וכי הדירה נדרשת לטובת משפחה בקליטה. מבאס ממש ומותיר אותנו עם טעם מריר. אנחנו פה! יש לנו הרבה  זמן לעבוד, אין לנו ילדים, אנחנו טובים במה שאנחנו עושים ואפילו מוערכים מאוד בתחומינו. לפעמים, מרגיש כאילו אין לנו זכות קיום ודלת פתוחה עד אשר נתחתן ונביא לפחות שני עוללים קטנים... בהחלט מאחלים שגם לזה נזכה, אבל מה עם אלו שלא רוצים לעולם (שזה בהחלט נושא בפני עצמו לכתבה...)? או שלא מעוניינים בכך בשלב זה של חייהם? או אפילו אלו שטרם התמזל מזלם בנושא?

עם כל הכבוד לכוח העבודה הזול והיחסית זמין של 'עבודה מעודפת', דמיינו לכם שעובדי החינוך, התיירות, התמרים ושלל הענפים השונים בקיבוצים - מאוישים ע"י צעירים שכבר בחרו להיות פה, יציבים, מבוססים. לא כאלה שבאו להתנסות בחוויה קיבוצית לפני הטיול הגדול. כאלה שבאו לעבוד, להישאר. כאלה שכבר פה! איזה מוש? במקום תחלופה מואצת - ביסוס משרות במקצועיות ולטווח  הארוך!

ברור, שלא כל הנוצץ זהב, ויש קשיים ומהמורות בחיים מכל מיני כיוונים, שיכולים לגרום לנו ללכת. אני גם מאוד  מבינה את השיקולים, הסיבות והחששות מדוע קליטת רווקים היא לא גבוהה במדרג העדיפויות (אבל היי, לא היו אצלכם משפחות שנקלטו לחברות ומיד התגרשו?!). אבל האופציה הזו, היכולת להישאר ולהתקדם מבלי לדאוג לקורת גג הולמת מדי שנה, יכולה להוביל לחיזוק הצמיחה של החבל, גם אם לא בהשוואה לצמיחה דמוגרפית.

אני אישית, מוקפת במספר חבר'ה כמוני, שנמצאים פה באזור כבר כמה שנים מבחירה, משולבים באחלה משרות רציניות בחבל (ספורט, חינוך, תיירות, יזמות ועוד רבות...) ואפילו מבסוטים מהעבודה שלנו. רוצים קצת מספרים? אני באזור כבר קרוב ל 10 שנים מתוכן 6 שנים בחבל, שלושה מחבריי הקרובים בין 7-9 שנים בחבל, חברה נוספת כבר בשנה הרביעית שלה ויש עוד הרבה  מכרים כמותנו שפה קרוב ל 3 שנים. כל אלו רק מהמעגל שאני מכירה. אשתף, שמאוד הופתעתי שרק שניים ממכריי הסכימו להשתתף בכתבה והשאר- למרות שקולם נשמע חזק וברור בשיחות פנימיות - חששו להשתתף (יכולים לנחש מדוע?). בכל אופן, המשותף לכולנו הוא שכולנו רוצים להישאר ולא יכולים לדמיין מקום אחר לגור בו. מדי מספר חודשים אנחנו נאלצים לשוחח על הפיל שבחדר - מה יהיה במידה ו- יפנו אותנו לטובת משפחה, יחליטו על סיום תקופת תושבות או אפילו יחליטו על פרויקט חדש שיחליף את הדיור הקיים… מצוקת הדיור באזור ואפילו באילת היא לא חדשה, וכמה מאיתנו כבר עברו דירות בין קיבוצים מספר פעמים.

" אני תמיד אומרת שאנחנו נמצאים בתחתית שרשרת המזון" כך אומרת רוני קראוס, המתגוררת  בחבל כ-4 שנים וכבר הספיקה לעבור בין שלושה מקיבוצי החבל. " אם אני לא משפחה צעירה או בת-משק, זה לא משנה כמה עבודה טובה אני עושה וכמה רוצים שאהיה בה, אני נחשבת ל'זמנית'". עיסוקה המרכזי של רוני הוא חינוך וכיום היא כבר שנה שנייה בתפקיד רכזת מנהיגות והכנה לשירות במרכז הקהילה (מתנ"ס). בנוסף, היא רכזת להט"ב במחלקת הצעירים במועצה. רוני מעורבת בהמון תהליכים קהילתיים המתרחשים  בחבל. בחרה ורוצה להיות כאן, משקיעה את כל כולה במסירות ואהבה (כמו שכל מי שפוגש אותה יכול לזהות) ופועלת בתחומה מתוך תחושה של שליחות. עדיין, כל אלו לא תורמים לתחושת הביטחון שלה והיא ממש לא מרגישה מוגנת בנושא הדיור. "כל הזמן יש תחושה של דד-ליין, עד שייגמר החוזה עד שיחליטו להוציא אותנו מהדירה לטובת כך וכך וכו' וכו'.... זה מה זה מתיש! אני מרגישה צורך להיאבק כדי להישאר". בגלל שרוני לא מועסקת ע"י קיבוץ, היא מציינת את הקושי מול הקונספט (המובן לגמרי) של הקיבוצים לדאוג לדירה למי שעובד בקיבוץ. אחרת, אין שום אינטרס לספק דיור. "עכשיו זה פחות מורגש כי בדיוק חודש חוזה, אבל כל פעם שזה מגיע, זה מציף, צריך לחפש ואם אני לא אמצא דירה לשנה הבאה, יש סיכוי שאצטרך לעזוב את העבודה ולא יהיה מה לעשות. גם המנהלת שלי שניסתה לעזור לי בזמנו בחיפוש דירה, לא באמת הצליחה". מתסכל מאוד שאפילו  גוף העבודה המעסיק אותנו וכבר יודע מה אנחנו שווים וכמה חיוניים, מוצא עצמו חסר אונים ובלי שום אפשרות להציע לנו פתרון מגורים ראוי.

 "משפחה בקליטה, גם אם שני בני הזוג לא עובדים בקיבוץ, תמצא  דירה. ידאגו להם. הדלתות שלהם הרבה יותר פתוחות". רוני מספרת שהיא מעלה את העניין בהרבה שיחות בחינוך ושיצא לה גם לדבר עם רכזי קליטה ושהרושם הוא שהם באמת לא חושבים על מה להציע לצעירים כדי שיישארו. "תחליטו" מבקשת רוני "שמשקיעים באנשים שפה כמו שמשקיעים בלהביא אנשים צעירים מבחוץ אם לא יותר! אני חושבת שיש פה פספוס מאוד  גדול של קהילה שנמצאת כאן (והרבה פעמים היא רק עוברת פה). לדעתי, היו יכולים להיות עוד הרבה אנשים צעירים כמונו שלגמרי יוזמים, מעורבים ופעילים בקהילות, וזה לא פחות צמיחה דמוגרפית ממשפחות."

אור גילן (אוג) מבקש להסביר ש"חברה בני שלושים הם לא פחות טובים מזוג או משפחה. אנחנו החבר'ה שנאמנים לחבל ולמקום אבל נופלים בין הכיסאות. אנחנו קומץ בעייתי ואני לא חושב שאנחנו מעניינים מישהו". הוא משתף בסיטואציה מהעבר בה נאמר לו שייתכן ויוציאו אותו מהדירה שבה הוא גר, לטובת משפחה. "זה לא שלא הרגשתי בטוח, כי ידעתי שאף אחד מחברי הקיבוץ לא ייתן שיוציאו אותי מכאן, אבל התחושה הייתה לא נעימה. בגלל שאנחנו מעטים, כל אחד מאיתנו הוא מקרה לגופו ולא לכולם יש פתרון שהוא מאה אחוז. יש מקומות נוקשים יותר וכאלהו שפחות. כנראה שזה יישאר כך. אז פשוט צריך להחליט - או שאני פה או שלא".

בשונה מרוני וממני, אור גר ועובד באותו קיבוץ מאז שהגיע לחבל ב 2016. אם אתם שואלים אותו, הוא יענה בנחישות מוחלטת שחיבור לקהילה ומעורבות קהילתית הם המפתח לתחושת הביטחון והמוגנות שהוא מרגיש בביתו. "חבר'ה שהם פה ומראים שהם חלק, תורמים לקהילה ורוצים להישאר פה, יראו שתמיד אפשר למצוא את הדרך להישאר. כי חברי הקהילה לא ירצו שתלך. העולם לא פייר ואין מה לעשות,  או שאתה מביא דמוגרפיה או שאתה מביא קהילתיות. תבחר".

אז מה אפשר לעשות?

רוני אומרת שיש מדרג ברור של מי צריך להיות פה ושל מה נעשה בפועל בשביל זה. "לצערי, הצעירים כקבוצה הם לא חלק מהרשימה. למועצה צריך להיות אינטרס לדאוג שתהיה לנו דרך או לפחות מישהו לדבר, לפנות אליו. שאולי יכול לעשות מעין משא ומתן עם קיבוצים כדי להתחיל לחשוב על זה. גם אם מתחילים בטיפול במקרים פרטניים כמונו." אור מצידו מסכים לגמרי שהמועצה צריכה לפחות לדאוג לדיור לעובדים הצעירים שעובדים אצלה. יחד עם זאת, אומר ומדגיש שצעירים שמתגוררים בקיבוצים, חייבים לקחת אחריות, להיות מעורבים ולתרום לקהילה בה הם חיים, גם אם הם עובדים מחוץ לקיבוץ. הוא גם מספר שבוועדות שהוא לוקח חלק בהן הוא נלחם בשביל חבר'ה כמונו ולמען שיפור התנאים של התושבים הצעירים.

 לי אין פתרון או איזה הצעה לשינוי. אני רק מאחלת לעצמי ולחבריי כמותי, שמי שכן בעמדות ליזום ולבצע מהלכים לשינוי – יחשוב גם עלינו כחלק מהלב הפועם של קהילת חבל אילות וידאג גם לשקט הנפשי שלנו בענייני הדיור ההולם למידותינו.

אנחנו לא טוענים שהבטחתם יונה או עלה של זית, ולכן לא נלחץ, לא נדרוש ולא נאיים - רק רצינו ללחוש...