על גלגלים למען הסביבה "קצה המדבר" גיליון פברואר 2023

את מכון הערבה לחקר הסביבה, לא צריך להכיר לתושבי חבל אילות (ואם בכל זאת צריך – אז בכתבה אחרת). בהיות המכון עמותה ללא כוונות רווח, הוא מסתמך על תרומות, המאפשרות את פעילותו החשובה בתחום לימודי הסביבה; פעילות חוצת גבולות ומכשולים. אחד המיזמים החשובים והמעניינים ביותר המאפשרים גיוס כספים, הוא מסע האופניים – ISRAEL RIDE, מירושלים לאילת.

מאז המסע הראשון, בשנת 2003, הפך האירוע למרכזי ביותר בהווי המכון. העבודה עליו נמשכת שנה – מהרגע בו מסתיים מסע אחד ועד הרגע בו מתחיל הבא, שנה לאחר מכן. אבל מה שמייחד אותו, זה לא רק העבודה הרבה המושקעת בו, אלא גם ובעיקר הרוכבים המגיעים להשתתף בו – כולם מחו"ל, הרוב מצפון אמריקה, מספר רוכבים מאוסטרליה, ומדי פעם מגיעים גם כמה מאירופה.

לחלקם זהו הביקור הראשון בישראל, ובוודאי בחבל אילות, אבל רבים מהם הם רוכבים חוזרים, כלומר כאלה שהשתתפו במסעות קודמים, ובאו לשחזר את החוויה.

ואין זה דבר של מה שבכך, שכן לא מדובר בצעירים בחופשת סמסטר או גמלאים (למרות שגם אלה – מקומם לא נפקד). רוב הרוכבים הם יהודים אמריקאיים, בגיל העמידה, בעלי עסקים ומשרות, מהם הם לוקחים כשבועיים חופש וטסים עד לכאן, על מנת לסייע ולגייס משאבים למכון.

הכל התחיל בימים בהם התקיימו שיחות ועידה טלפוניות (כי עדיין לא היה זום) וגוגל היה המצאה חדשה ומסעירה. בשנת 2002, כשמכון ערבה עוד היה מכונצ'יק, ואת הארץ פקדו אירועי האינתיפאדה השנייה שגרמו לביטולים של סטודנטים שאמורים היו להגיע ללימודים מחו"ל, נוכח מנכ"ל המכון דאז – דוד לרר, כי המצב הביא למחסור במשאבים. פיגועי 11/9 שהתרחשו רק חודשים ספורים לפני כן, תרמו גם הם למצב העגום, ודוד שם פעמיו לארה"ב, למפגשים עם בוגרי המכון, בוגרי יהודה הצעיר, ותומכים נוספים.

 

אוקיי, בוא נעשה את זה

אחד מאלה היה האווי רודנשטין – מכר ותיק של דוד, עוד מימיהם המשותפים בתנועת יהודה הצעיר. האווי הציע לקיים מסע אופניים לגיוס כספים למכון. "זה נראה לי רעיון אבסורדי", נזכר דוד. "לא ידעתי הרבה על מסעות אופניים ואיך מגייסים ככה כסף, אבל האווי איש רציני, וידעתי שאם הוא אומר שאפשר – אז אפשר".

בהמלצת האווי, נפגש דוד עם נייג'ל סאבאג', מנכ"ל ארגון "חזון" – ארגון סביבה יהודי-אמריקאי, עם ניסיון רב בפרויקטים דומים. שעתיים של שיחת היכרות הספיקו לנייג'ל כדי להודיע – "אוקיי, בוא נעשה את זה", והמסע יצא לדרך.

מכיוון שבמזרח התיכון אין רגע דל, בשנה הראשונה למסע התחוללה מלחמת המפרץ השנייה. "פחדנו שאף אחד לא יבוא", מספר דוד, ונזכר כיצד הסתובב עם מסכת אב"כ וקיווה שהאירועים לא ימנעו הגעה של לפחות עשרה אנשים, מתוך הארבעים שקיוו להם. "בסוף הגיעו למסע הראשון 38 רוכבים! היו לא מעט תקלות, מה שאופייני לפרויקט בסדר גודל כזה, שמתקיים בפעם הראשונה – החולצות שהזמנו לרוכבים היו קטנות מדי, במעבר מרכיבת כביש לרכיבת שטח היינו מחליפים גלגלים, היה קצת בלגן, אבל בסופו של דבר היה אירוע מדהים".

אחד הדברים שהפכו את המסע הראשון לחוויה יוצאת דופן, היה סיפורו של אחד הרוכבים, שסבו הגיע מפולין לישראל על אופניים, יחד עם יהודים נוספים, ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. "הסיפור התפרסם בכתבה במעריב, עם תחילת המסע, והחל מיומו הראשון, הגיעו שיחות טלפון מקרובי משפחה של רוכבים נוספים מאותה הקבוצה של שנות השלושים. המתקשרים הוזמנו להצטרף לערב משותף עם הרוכבים של מכון ערבה והצוות, ובערב השני למסע הם הגיעו למלון באשקלון בו התארחה הקבוצה, כשהם מביאים עמם תמונות, דרכונים ומזכרות נוספות. זה היה מאד מרגש!"

המסע הראשון הוכתר כהצלחה, ודוד עצמו זוכר עד היום, כיצד צפה ברוכבים במדבר, ביום בו הגיעו לחבל אילות, והחליט שבשנה הבאה הוא מצטרף לרכיבה, וכך היה.

מאז השנה הראשונה, חלו כמה שינויים מהותיים במסע: במקום לרכוב בימים ראשון עד רביעי, הוחלט כי ירכבו בימים רביעי עד שישי; בשבת ינוחו מהרכיבה ויחוו שבת בישראל, וביום ראשון ימשיכו ברכיבה. כמות רוכבים הלכה וגדלה משנה לשנה, וגם המסלול השתנה מעט. כעבור ארבע שנים, כבר הגיע מספר הרוכבים ל–170, והתקבלה החלטה לקיים שני מסעות בשנה, מתוך הנחה שמספר הרוכבים מצדיק זאת, אך התוצאה היתה שבמועד הראשון הגיעו 100 רוכבים ובמועד השני 70, כך שמספר הרוכבים (והתרומות שנאספו) לא השתנה, אך ההוצאות גדלו משמעותית, בגלל הצורך לקיים שני מסעות בשנה. בשנת 2010 שב המסע להתקיים פעם בשנה, ומספר הרוכבים נשמר קבוע, פחות או יותר.

 

על איניגו מונטויה ועוד סיפורים

למסע האופניים של מכון הערבה יש "סלב- בית", השחקן מנדי פטנקין. השחקן עטור הפרסים (שיקגו-הופ, הומלנד, ולנצח איניגו מונטויה מ"הנסיכה הקסומה"), ששמו המלא הוא מנדל ברוס פטנקין, הגיע למסע בישראל בשנת 2005 בזכות בנו, שאיתר את האירוע באינטרנט ועניין בכך את אביו. מאז אותה השנה, בה השתתף פטנקין לראשונה במסע, הוא שומר על קשר קרוב עם המכון, חבר בבורד המייעץ ומנדב את כישרונותיו המרובים לטובת הופעות למען המכון, ואירוח אירוע גאלה וירטואלי, שהתקיים בזמן הקורונה.

לא רק פטנקין "הציץ ונפגע". מסתבר שרבים מהרוכבים הם "רוכבים חוזרים", מדי שנה, או מדי שנתיים או יותר. רבים מהם נשארים בקשר עם המכון, תורמים לו, מחברים חברים ומכרים לפעילות המכון, וכיום רוב חברי הוועד המנהל של המכון בארה"ב, הגיעו אליו דרך מסע האופניים. בסופו של דבר, התברר שהערך המוסף של המסע הוא לאו דווקא הכסף, אלא הקשרים האישיים וה"נטוורקינג" שנוצרים במהלכו ובעקבותיו.

דוד מתאר את חווית המסע שלו עצמו, ככזו שחשפה בפניו את המדבר שהוא מכיר כל כך טוב, מזוית אחרת: "אין דרך יותר טובה לראות את ישראל מאשר באופניים; ובעיקר את המדבר. מצד אחד זה מהיר יותר מאשר ברגל, מצד שני עדיין רואים הרבה, ונמצאים ממש בתוך הטבע."

 

ואיך תתאר את החוויה של הרוכבים שמגיעים מחו"ל?

"זה אירוע מדהים וחוויה לא רגילה, בשביל כולם, ועובדה שרבים חוזרים – לא רק למסע, אלא גם לביקורים בארץ ובחבל אילות. השלב הכי מרגש הוא בסוף המסע, כשכולם מגיעים ביחד לחוף באילת, עם האופניים, נכנסים למים עם בגדי הרכיבה – לפעמים עם האופניים מורמים מעל הראש, כדי להצטלם – רוקדים, ומאוד מאוד שמחים".

יש לדוד לא מעט זכרונות מעניינים וגם משעשעים ממסעות עבר. הוא מספר כיצד במהלך המסע הראשון, אחת הקבוצות ראתה פתאום, ליד צאלים, באמצע המדבר, אגם. "ממש אואזיס", הוא מתאר. לא היה זה אגם מוכר, מה שלא הפריע לרוכבים לקפוץ פנימה להתרעננות. "מאוחר יותר, כשעברתי ליד המקום עם הרכב, הבנתי שמדובר באתר פסולת מים של מקורות... אבל אף אחד סבל מתופעות לוואי".

בהזדמנות אחרת, לקראת סוף המסע, בזמן העצירה הקבועה ליד הקניון האדום, לפני קטע הדרך האחרון, הופתע דוד כאשר עמד מול הרוכבים והסביר על האזור: "מגיע ג'יפ צבאי, יורד ממנו חייל עם מכשיר קשר ושואל אותי 'אתה דוד? הבת שלך מוסרת ד"ש'. מסתבר שמיטל, הבת שלי, ששירתה אז כתצפיתנית באזור, ראתה אותי וביקשה שימסור לי דרישת שלום".

 

להעביר קרקס מעיר לעיר

טלי עדיני התחילה לעבוד במכון ערבה בשנת 2010, ואת מסע האופניים ניהלה עד 2015. "לא ידעתי למה אני נכנסת; התחלתי לעבוד כמה חודשים לפני המסע, וגיליתי עולם מאד גדול ומעניין. מהרגע הראשון היה ברור שזו עבודה מלאת השראה, עם אנשים נהדרים, אבל המסע הראשון שהייתי מעורבת בניהול שלו היה רצוף תקלות, ורוב הזמן הרגשתי שזה כמו להעביר קרקס מעיר לעיר, כל יום: למשל, יום לפני המסע, המשטרה החליטה שמטעמי ביטחון, אין אפשרות לרכוב בקטע מסוים של המסלול, לאחר שכבר אישרה את הרכיבה בו. ביום האחרון של המסע, כשרוכבים רבים ממהרים לטוס לנתב"ג כדי להגיע לטיסות שלהם הביתה, התחוללה סופת אבק שגרמה לביטול הטיסות מאילת, והיה חשש ממשי שאנשים לא יגיעו בזמן לנתב"ג. הצלחנו להזמין אוטובוס שייקח אותם, ועד כמה שזכור לי, אף אחד לא פספס את הטיסה שלו".

על אף שטלי זוכרת לא מעט קשיים, קשה להחמיץ את ההתלהבות שלה, כשהיא נזכרת במסעות האופניים שלקחה בהם חלק במהלך השנים. "צוות המסע מורכב מבוגרים של המכון", היא מסבירה; "ורק כשהייתי מעורבת בפרויקט הזה, הבנתי כמה השפעה יש לבוגרים של המכון, כמה המסע חשוב וכמה אנשים מוכנים להשקיע. הבוגרי של מכון הערבה פשוט מדהימים! צריך לזכור, שרובם כבר לא סטודנטים, אלא בעלי משרות ותארים, או כאלה שבדיוק עובדים על הדוקטורט שלהם, והם עוזבים הכל ומשקיעים שעות רבות כדי לתמוך במכון ובמסע".

גם לטלי, כמו לדוד, זיכרונות רבים ממסעות האופניים. היא מספרת כיצד פעם קבוצה שלמה פספסה פנייה בנתיב והמשיכה לכיוון הלא נכון. פנצ'רים שקרו בזמן הכי לא מתאים, במקום הכי לא נוח, ואפילו על צ'קלקה שעלתה באש: "באחת מתחנות העצירה, עמדתי בצד כדי לטפל בבעיה מסוימת, ביום שגם כך היה עמוס מאוד. אחת מנשות הצוות עצרה לידי עם הרכב שלה, ופתאום היא קוראת 'אוי, טלי! הצ'קלקה שלי בוערת!'. ובאמת, הצ'קלקה שלה בערה... בשלב הזה פשוט התחלתי לצחוק; זה כבר היה יותר מדי..."

 

זה לא שוחק, לנהל את המסע במשך כמה שנים ברציפות?

"זה לא שוחק, בגלל שזה תקופתי, ולא כל הזמן. מתחילים בחורף עם גיוס הרוכבים ובניית התקציב, תכנון המסלולים, רכישת הציוד, ואז מגיעים לפיק של החודשיים האחרונים, כשהלחץ והשעות מאוד אינטנסיביים, ואז נחים".

 

מה הערך המוסף של המסע, בנוסף על הרווח של המכון (הכספי, החברתי והציבורי)?

"הרוכבים נחשפים לחבל אילות – הם שומעים על האזור, על היישובים, מתארחים ומבקרים בחלק מהיישובים, ממלאים את חדרי האירוח כשהמסע מגיע לאזור, מכירים גם אזורים אחרים בישראל ולומדים עליהם, נפגשים עם חברי קטורה ושומעים מהם על החיים בקיבוץ, וגם יוצרים קשרים בינם לבין עצמם.

אנחנו גם משתמשים בשירותים וספקים מקומיים, עד כמה שניתן. הריבות והזיתים מגיעים מנאות סמדר. תמרים מערדום. קייטרינג מפונדק יטבתה, ועוד".

 

 ללדת רק אחרי שהמסע מתחיל

בשנת 2016, אחרי שש שנים כמנהלת המסע, העבירה טלי את השרביט לאביגיל בן יוחנן, כיום מנהלת המחלקה לתוכניות קצרות במכון הערבה. אביגיל החלה את החפיפה לתפקיד ביוני של אותה השנה, ואת היום הראשון בעבודה היא אף פעם לא תשכח: טלי ומישהי מ"חזון" שעבדו יחד על המסע, אספו אותי מירושלים, כדי לנהוג לאורך המסלול המתוכנן של המסע של אותה השנה. קילומטר אחד לפני שהגענו לנקודת ההתחלה של המסע, נקלענו לתאונת דרכים רצינית". למרבה המזל, יצאו השלוש ללא פגע, אך הרכב בו היו סבל נזקים כבדים. התוכנית המקורית היתה לנהוג לאורך המסלול לאור היום ולהגיע לקטורה עם רדת החשיכה, אך מכיוון שעברו ארבע שעות עד שקיבלו רכב חלופי, החושך ירד כבר כשהגיעו למצפה רמון. "היינו מרוסקות מעייפות, אבל בתור יום ראשון בעבודה, זה היה יום מאד מגבש".

בשש השנים שעברו מאז, אביגיל, אמנם ניהלה את המסע, אך לא נכחה בו בכל השנים. בשנה השנייה, היא ילדה ביום הראשון למסע: הכנתי את כל המסע, ביום האוריינטציה של המסע, כשכבר התחילו הצירים, עוד כתבתי מיילים ודיברתי בטלפון, עד שבעלי לקחת אותו ממני. ברגע שהמסע התחיל, הגוף שלי השתחרר וילדתי".

עם פרוץ הקורונה בשנת 2020 התקיים מסע וירטואלי, ובשנת 2021, כשהמוטיב המרכזי בחיים היה חוסר וודאות, כלל לא התקיים המסע, אבל בשנה שעברה, רק לפני כחודשיים, הוא שב להתקיים במתכונתו הרגילה.

הרבה מאוד מסעות אופניים מתקיימים בארץ ובעולם. במה שונה המסע של מכון הערבה?

"יש כמה דברים שמייחדים אותנו, לעומת מסעות אחרים; אחד מהם זה אנשי הצוות שלנו, שהם בוגרי המכון, וכך יש לרוכבים הזדמנות יוצאת דופן לבלות יותר משבוע, יחד עם האנשים שבשבילם הם מגייסים את הכסף, ולצוות יש הזדמנות לומר תודה לאנשים שמגייסים את הכסף.

זה צוות מאוד מיוחד, של אנשים שלוקחים הפסקה מהחיים, כי אכפת להם מהמכון והרוכבים יודעים את זה וזה משפיע על האופן בו הם תופסים את המסע; בין אנשי הצוות יש אנשי חינוך, אנשי סביבה, מנהלים, מורים, עובדי רשויות מקומיות. רק השנה, למשל, היו לנו חמישה אנשי צוות עם דוקטורט ועוד אחת שבמהלך המסע קיבלה את תואר הדוקטור, ועוד אחד שקיבל אישור להתחיל את הדוקטורט שלו.

הדבר השני שמייחד את המסע זה החינוך – לכל קבוצת רוכבים יש מורה דרך שרוכב איתם, ומלמד אותם דברים חדשים במהלך המסלול. לפעמים יש גם הרצאות של מרצים שונים במהלך העצירות, וגם בערבים, במלונות. יש ערך מוסף של קשר לישראל, ולמכון הערבה, שהמסע נותן.

אחרי המסע יש לרוכבים אפשרות לבחור לחזור ליומיים למכון וללמוד עוד קצת על החיים כאן ועל המכון. (המסע מסתיים באילת). השנה למשל הם עצרו בעברונה, עצרו במו"פ החקלאי, ובמועצה האזורית, ואז חזרו למכון ופגשו את הסטודנטים.

 

לטבע אין גבולות

ד"ר טארק אבו חאמד, הגיע למכון הערבה בשנת 2008, ומאז 2021 הוא מנהל את המכון. למסע האופניים הוא נחשף לראשונה כשהגיע לכאן, ומשנת 2019 הוא מדי פעם גם מצטרף לרכיבה, ומנצל את הזמן גם לכושר וגם לשיחות עם הרוכבים.

"היום המסע הוא כבר לא אחד האלמנטים שמכניסים סכומים משמעותיים למכון, אבל הערך המוסף שלו כל כך משמעותי, שנמשיך לקיים אותו גם אם לא יניב בכלל רווחים", אומר טארק, וגם הוא נראה נלהב כשהוא מדבר על המסע: "כל הרוכבים נחשפים לאתגרים הפוליטיים והסביבתיים, הם רואים את המדינה בגובה העיניים, ולא דרך חלון של אוטובוס. זה הערך המוסף שמעבר לרכיבה עצמה. במהלך היום מגיעים מרצים ומספרים לרוכבים על האזור המסוים שהם נמצאים בו. ובערב מגיעים אנשים שמדברים איתם על סביבה ופוליטיקה. כשרוכבים ליד שדרות, עוצרים ומדברים על רצועת עזה, על האתגרים הפוליטיים, ההומניטאריים. בקטורה הם נפגשים עם אנשים מהערבה, ועם הסטודנטים שלומדים במכון באותו זמן, שמספרים להם על החוויות שלהם".

 

יש רוכבים שחוזרים לכאן גם בלי קשר למסע?

"יש אנשים שחוזרים לטייל באזור עם המשפחה או עם חברים. יש כאלה שנשארים כמה ימים אחרי המסע באופן ספונטני, ויש כאלה שמראש מתכננים סיור בערבה ובירדן אחרי המסע".

טארק רואה את המסע ממשיך גם אחרי שמגיעים לאילת, וחוצה את הגבול לירדן ו/או למצרים. הוא חולם על מסע אופניים חוצה גבולות, ואם לא – אז שחייה חוצת גבולות. ממש כמו הטבע.

קיבלתם חשק?

מסע האופנים מחפש מנהל/ת!

קורות חיים ל – [email protected]