קוראים כותבים-נאחזים בקרנות המזבח

המזבח הוא הקיבוץ, ומכך שהשאלה העולה היא מהו הקיבוץ בעיני ומהו הקיבוץ בעיני דינה. דובי הלמן, יטבתה | 26.05.2020


בגיליון 221  של "קצה המדבר" הביאה מרווה קובי רשימה על גרופית. (זהו גם גיליון הפרידה מגל נקדימון שבהזדמנות זו אני מברך אותה על חלקה בעיתון במשך שמונה שנים).

אני מכיר חברים רבים של גרופית וחלקם הם מחברי הקרובים ביותר. כך יוצא שיש לי קשר רציף עם הנעשה בקיבוץ וגם הרבה הערכה לחברים ולפעלם.

ככלל, כבר זמן רב שאיני עוסק בביקורת על קיבוצים שהחליטו להתחדש. כבר קודם לא חשבתי שצריך לקיים מלחמת מאסף נגד התהליך. היום אני עוקב אחרי מה שקורה בקיבוצים אלה בתקווה שהם ימצאו דרך לחזור או לשמור על ערכי הקיבוץ ועל המסורות שלו בתחום חיי התרבות והחינוך.

מה שהביאה הכתבה והביא אותי לרשימה זו היא הפסקה מדברי דינה אשחר האומרת: "עם זאת, אני חושבת שחברי קיבוצים שלא רוצים לעשות שינויי, בעצם נאחזים בקרנות מזבח שלא באמת קיים, מבלי לחשוב שזו באמת הדרך הנכונה, אלא יותר כמשהו שנשאר, כדבר נוח, נחמד"

אמירה נפוצה זו היא ביקורת עלי ועל שכמותי ובעצם שמה במדויק את השוני בין קיבוצי יוטבתה לבין חברי גרופית המתחדשים.

מהו ה"מזבח" שדינה מבקשת להתנתק ממנו?

המזבח הוא הקיבוץ, ומכך שהשאלה העולה היא מהו הקיבוץ בעיני ומהו הקיבוץ בעיני דינה.

החברים העוברים את תהליך השינוי אומרים בדרך כלל שהם אינם עוזבים את הקיבוץ אלא משנים את מה שהיה פעם ליותר קיבוץ.

שמתי לב שעיקר דברי המרואיינים עוסק בשיפור תנאי הרווחה. הקטנת הבזבוז הגדלת הכסף הפנוי העומד לרשות החברים. שאלות חשובות אבל העיסוק האובססיבי בהם מרחיק עוד יותר את החברים ממה שעושה את הקיבוץ בכל זאת למופע ייחודי. יותר מהכל מנסה השינוי להביא את השותפים לו לכלל היותם דומים יותר לסובב אותם, כלומר לאותם העקרונות על פיהם מתנהלת החברה ברחבי המדינה. 

בנקודה אחת, מודה מייקל בראיון, בטעות, שאמנם הייתה לפתחו של קיבוץ גרופית במשך שנים ארוכות. המדובר הוא בהבנה שקיבוץ כאורגן חי צריך לקלוט באופן קבוע כמעט, כל הזמן חברים חדשים, מה שמכונה השאלה הדמוגרפית. זו לא הייתה מציאות הכפויה על הקיבוץ אלא בחירה של חבריו לא לקבל חברים חדשים. הדיור הפנוי "נוצל" לקבלת תושבים ששכר הדירה שלהם היה מקור הכנסה לקיבוץ.

בשיחה שהייתה לי עם ינון שהיה במשך כמה שנים מרכז המשק של גרופית, שאלתי אותו על מצב הקיבוץ. הוא אמר לי שמלבד נקודת תורפה אחת, הקיבוץ במצב טוב והנקודה היא השאלה הדמוגרפית.

ה"מזבח" שלי, קיבוץ יוטבתה, הבין כבר לפני הרבה שנים שצריך למצוא דרך לגדול, גם כאשר מרבית הבנים לא בוחרים להצטרף לקיבוץ. פירוש הדבר הוא שהגידול צריך לבוא עם אנשים מרחבי המדינה ורחבי העולם, כאלה ש"המזבח" הוא עבורם השינוי בחייהם לאחר שלמדו וחיו בתוך העולם המופרט. החלטה זו הייתה מלווה בהתארגנות כוללת העוברת דרך דרכי הקבלה, הצעת תעסוקה, מתן דיור, שילוב ילדים במערכת החינוך. שום דבר בתהליך הזה לא ניתן בקלות. זהו מאמץ רבתי, גם מעשי וגם תודעתי, ובחלקו משתף את כל חברי הקיבוץ. מאמץ זה אינו בבחינת דבר נוח ונחמד כדברי דינה. הוא האנטיתזה לחיפוש אחר נוחיות.

קיבוצים רבים, לא רק גרופית, נפלו, כמעט, בשל מצבם הדמוגרפי. לדעתי המשבר הפיננסי לא היה הביטוי המלא למה שקרה בקיבוצים. מה שהביא אותם לכאורה להרפות מקרני ה"מזבח".

מלבד יחודו התרבותי והחברתי של הקיבוץ אפיין אותו גם היותו חברה משימתית. לחברי גרופית בימיה הראשונים, ולא רק, הייתה גרופית דרך להגשים כמה וכמה חלומות. ההתיישבות בערבה הייתה אחת מהם. הקמת גרופית הייתה הקמת משק, בתנאים לא רגילים, הקמת חברה העוסקת בכל תחומי החיים, כמו יטבתה, נשאה גרופית בנטל ההדרכה בתנועת הנוער. לגרופית חלק חשוב במו"פ האזורי וכן בהפעלת המרפאה והפעלת בית הספר האזורי. גרופית קיבלה במשך שנים נוער עולה. אני מזכיר את כל אלה משום שמה שמאפיין אותן שאלו אינן פעולות המוסיפות לקיבוץ רווחה אישית, לפעמים אפילו להפך.

בליבי אני מאחל לגרופית וחבריה שיצליחו בדרכם החדשה. שיצליחו בלי להשאיר בשולי התהליך חברים שלא יוכלו להשתלב בו. הצלחה פירושה בין השאר יצירת הרגשה שהם בחרו מחדש ויש להם סיבה להתגאות במה שהם בחרו. אין צורך להסתכל אחורה ולנסות ללמד גם אחרים כיצד נכון לחיות. בשום מקום אין "מזבחים" ואין מי שמחזיק בקרנותיהם. קיבוצים שיתופיים כמו יטבתה אינם קופאים על שמריהם. להיפך. הדינמיקה הקיימת לשכלול חיי הקיבוץ היא במיטבה. האמירה שמי שאינו משתנה עשוי להיחנק, נכונה, ולכן כך בוחרת יטבתה לחיות ולהשתנות. אני מקווה שחברי בגרופית לא יפלו במלכודת של "השינויים" שאין בהם דבר מלבד הרצון להיות ככל האדם ולשים את הרווחה האישית והכסף כעיקר החיים.


מתוך גליון ספטמבר 2020 


תגובות

התחברו על מנת לפרסם תגובה
תגובתך התקבלה בהצלחה!