יש עתיד?

אם נתעלם מכך שרוב מדינת ישראל לא מבחינה בין ערבה תיכונה לערבה דרומית ובין שטחי גידול של פלפלים לתמרים, נישאר עם גאווה אזורית מוצדקת – חבל אילות היה ונשאר אחד המעוזים האחרונים בארץ של חקלאות מסורתית . גל נקדימון


אם נתעלם מכך שרוב מדינת ישראל לא מבחינה בין ערבה תיכונה לערבה דרומית ובין שטחי גידול של פלפלים לתמרים, נישאר עם גאווה אזורית מוצדקת – חבל אילות היה ונשאר אחד המעוזים האחרונים בארץ של חקלאות מסורתית – מטעים, גד"ש, רפתות, לולים, כרמים, והודות לנאות-סמדר, גם דיר עזים.

אבל מחירי המים עולים, כמוהם גם עלויות העסקת עובדים, מחירי התוצרת הנמכרת יורדים וגזרות חדשות – כמו ביטול מכס על תוצרת מיובאת – מאיימות על המחר. במקביל, הגדיד כבר כאן, אבל בעקבות הקורונה, אלפי טונות תמרים מהעונה הקודמת "נתקעו" במחסנים בארץ.

בנוסף לכל האלה, דור ההמשך לא בדיוק עומד בתור בשביל לעבוד בתחום ובוודאי שלא מראה עניין בעתיד מקצועי בחקלאות. למעט בודדים מיישובים ספציפיים, הרי שגם אם המטעים ימשיכו לשגשג, לא בטוח שיהיו מי שיגדדו את הפירות.

עם שאלות כבדות משקל פניתי לכמה מנושאי הדגל של החקלאות בחבל – בעבר ובהווה, כדי לשמוע מהם, איך – לאור ניסיונם הרב – הם רואים את העתיד והאם הוא ירוק?

רפי סער מקיבוץ אילות, אד הופלנד מקיבוץ קטורה וליסה סולומון, גם היא מקטורה, מתרפקים על העבר, מודאגים מההווה ונערכים לעתיד, ומשקיעים הרבה מחשבה באשר לדרכים בהן יש לנתב, על מנת להבטיח את עתידו הכלכלי של האזור.

"חקלאות היא לא מקצוע; חקלאות היא דרך חיים! או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. אתה נלחם 24 שעות ביממה - באיתני הטבע, במזיקים, במדיניות הממשלה ויש לך 30% משתנים שאתה לא שולט בהם" (רפי סער, אילות)

רפי, המבוגר שבחבורה, "גר" בשדה ובמטעים מאז שנת 1965 ועד יציאתו לגמלאות, בשנת 2015. הוא הספיק לעבוד עם מגוון גידולים, כמו עגבניות, מלפפונים, מלונים ואבטיחים וכמובן בתמרים, ומשנת 2000 אף ניהל את החקלאות בקיבוץ. אד הופלנד מגדיר את עצמו חקלאי לשעבר בחקלאות המסורתית וכיום הוא יו"ר ערד"ג ואלגטק – שני מפעלים אזוריים הנשענים על חקלאות מודרנית. (זה המקום להזכיר כי רפת קטורה נסגרה לפני כמה שנים, על מנת לאפשר את הרחבת אלגטק, מה שמהווה דוגמא קלאסית למעבר מחקלאות מסורתית – למודרנית).

ליסה סולומון, רכזת התארגנות תמרים של ערדום, משנת 1990 ועד היום, לסירוגין, ויועצת גידול. ליסה עבדה בתמרים מאז תחילת שנות השמונים וגם ניהלה את המטע במשך עשר שנים, עד שנת 2002 ובהמשך גם ניהלה את המטע של קיבוץ אילות במשך שש שנים.

"חקלאות היא לא מקצוע; חקלאות היא דרך חיים!" קובע רפי. " או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. אתה נלחם 24 שעות ביממה - באיתני הטבע, במזיקים, במדיניות הממשלה ויש לך 30% משתנים שאתה לא שולט בהם. אחת הבעיות הגדולות היא, שכל הממשלות האחרונות לא רואות את החקלאי ממטר."

מה, לדעתכם, צופן העתיד לחקלאות חבל אילות ולחקלאים?

"להערכתי, גידולי הגד"ש יספגו מכה קשה בגלל חוק ההסדרים, במסגרתו שר האוצר רוצה לבטל את מכסי המגן על תוצרת מיובאת. ביטול המכס יקצץ לגמרי את גידולי השום, יפגע קשות בדלעות, ובגידולי שדה נוספים. תירס אי אפשר לייבא, אבל כיום רק אילות מגדלת תירס." אומר רפי בדאגה, ומוסיף: "משנות האלפיים הראשונות חשבתי שאילות צריכה לעבור אך ורק למטעים ולהפסיק עם הגד"ש, אבל לא הצלחתי לקדם את זה. אני מאמין שצריך למצוא גידולים שהולכים אתם עד הסוף; למשל – אם מגדלים חוחובה, אז גם לבצע את מיצוי השמנים. כך, אם יגדלו פה חוחובה בהיקפים ויהיה גם מפעל למיצוי ומפעל לשמנים – יש סיכוי".

אד מסכים ותורם מניסיונו בשני תחומי החקלאות – מסורתית ומודרנית: "הענפים שמאד מצליחים באזור שלנו, אלה ענפים שיש להם יתרון יחסי, כמו התמרים, שמניבים תוצאות טובות. כל הענפים שהם בשוליים מהבחינות הללו, כמו ירקות, פומלות, מנגו - להערכתי, לא יישארו פה.

אנחנו צריכים לחפש את העתיד בייצור – לדוגמה, מי שמגדל רק עגבניות, מפסיד כסף; מי שמכין מהן מוצרים, מרוויח כסף. אלגטק זו דוגמא קלאסית לשינוי כזה – עברנו  תהליך בעשרים השנים האחרונות, והפכנו מפעל גידול אצות למפעל שגם מייצר מוצרים סופיים לשווקים."

משב רוח אופטימי מגיע מכיוונה של ליסה, שצופה לעתיד מובטח בחקלאות, וספציפית בתמרים. "אני חושבת שאיומי הקורונה הם לטווח קצר. בעתיד, לטווח הרחוק, אין ספק שעולה התחרות בענף התמרים, גם בארץ, וגם מכיוון ארצות אחרות, שהרחיבו מאד את השטחים הנטועים של המג'הול, לכן אנחנו כן מצפים לירידה במחירים, אבל נערכים אליה. המצב מחייב אותנו לייעל את כל השרשרת – מגדלים, בתי אריזה, חברות שיווק.

התפקיד שלי הוא לקשר בין כל הגורמים שעוסקים בענף התמר באזור – מגדלים, מדריכים, בית אריזה, מו"פ. בזכות הקשרים שנוצרו עם השנים בין הגורמים, אנחנו מחזקים את הענף. זה מודל שמאד מחזק את האזור ולא קיים במקום אחר בארץ.

בתחום אחר - אני מקווה שפארק חקלאות המים המתוכנן, יוכל להוסיף משרות לחבל ולפתח עוד את תחום החקלאות המודרנית."

"אנחנו צריכים לחפש את העתיד בייצור – לדוגמה, מי שמגדל רק עגבניות, מפסיד כסף; מי שמכין מהן מוצרים, מרוויח כסף. אלגטק זו דוגמא קלאסית לשינוי כזה – עברנו  תהליך בעשרים השנים האחרונות, והפכנו מפעל גידול אצות למפעל שגם מייצר מוצרים סופיים לשווקים" (אד הופלנד, קטורה)

אילן מור

האם אין יותר מדי מטעי תמרים?

"לא!" קובעת ליסה, "כי חבל אילות הוא בין האזורים המתאימים ביותר בארץ ובעולם לגידול מג'הול, ולכן איכות המג'הול שלנו גבוהה. המשמעות היא שלאזור הזה תמיד תהיה היכולת לעמוד במבחן האיכות.

יחד עם זאת, יש גם צורך במיכון בענף התמרים, כי זה ענף שדורש כוח אדם רב בעונות מסוימות – דילול וגדיד, ארבעה חודשים בשנה. לכן, אנחנו מחפשים דרכים להכניס מיכון לענף, כמו מיזם ארצי, שמנסה לפתח מיכון לעבודה בתמרים."

"זה דיון שמתקיים כבר 30-40 שנה." מזכיר אד, ומוסיף: "אני זוכר שעלינו בקטורה ממאה דונם למאה חמישים לפני עשרות שנים והיו דיונים על זה, וגם על מספרי הזנים. ההתארגנות המיוחדת של ענף התמרים - במסגרתה החקלאים מעורבים מאד, עד לשלב השיווק - הובילה לכך שהענף המשיך להיות מאד רווחי."

"ב-2006-7, החלטנו לעלות לאלף דונם מטע תמרים," מספר רפי; "הבעיה היא, שזה לא כמו 250-400 דונם, כי צריך תשתיות מתאימות. יש היום עודף תמרים בעולם ואני מעריך שהמפתח הוא איכות והיא צריכה להיות מדהימה, כדי להישאר עם הראש מעל המים. צריך להתייעל בתחומי דילול, האבקה, ריסוס, גדיד ואנחנו חייבים להפחית את מספר ימי העבודה בתמרים."

מה יעלה בגורל החקלאות הימית?

"החקלאות הימית לאט לאט תעבור לחקלאות ימית חכמה והמיקוד יהיה יותר בגידולים מיוחדים, במכון רבייה באילת. כבר עכשיו מדובר על מיזם מיוחד של אלמוגים ויש סטארט-אפים שרוצים את העזרה של החקלאים, כדי לפתח את החקלאות הימית." מספר אד.

בין אידיאולוגיה לרווחיות

האם יש דור עתיד של חקלאים?

"זה מאד מטריד אותי..." מודה רפי. "למשל, באילות נכנסו עכשיו כמה צעירים למטעים, אבל אף אחד לא רוצה להתעסק עם הגד"ש. בכלל, בכל הנוגע לחקלאות, זה תלוי במשוגע לדבר - אנחנו עושים חקלאות טובה, אבל הדור הצעיר מעדיף לנהל והחבר'ה לא רואים את זה בתור דרך חיים."
אד מחזיק בדעה דומה משהו – "אני לא יודע אם יהיה מי שירצה לעסוק בחקלאות מסורתית, אבל אני מאמין שאם התמרים ימשיכו להיות רווחיים, אז יהיו מי שיעסקו בזה."

גם כאן ליסה מציעה מבט אחר ומכריזה שיש דור המשך: "הודות לקשר שלי עם המטעים, אני רואה - לאט לאט - שנכנסים אנשים צעירים לענף, כאלה שגם רואים את עתידם בענף. כולם מתחילים דרך הידיים והרגליים וככה באמת אפשר ללמוד את המקצוע - מתחילים לעבוד במטע ולוקחים יותר אחריות וזה תהליך טבעי ונכון ומאד. האמת, שכאשר הדור הצעיר נכנס לא 'דרך הידיים והרגליים', זה פחות מוצלח מאשר כשהוא נכנס דרך העבודה הפיזית. נכון שרבים מהדור הזה רוצים ישר להיכנס לניהול ויותר קשה ללמד את המקצוע ככה... יש כאלה שעובדים על הכלים ויש כאלה שפחות, אבל יש דור המשך."

מי יבצע את העבודה, אם הדור הבא כבר לא רוצה לעשות את זה?

רפי משמיע דעה שכבר שמעתי בעבר בפורומים שעסקו בחקלאות, בימי חקלאות אזורית ובפאנלים שהתקיימו במסגרת האירועים הללו – צריך לשלב את החקלאות בחינוך הפורמלי ובהיקף משמעותי.

"אם יהיה בביה"ס האזורי יותר חינוך לחקלאות ומצוינות בחקלאות – גם מעשית וגם תאורטית, יהיה גם דור עתיד של חקלאים; עובדה שמושבניקים כן מצליחים, כי אצלם זו דרך חיים (אף על פי שגם במושבים היום לא קל). אני חושב שאם היינו יודעים גם לשתף יותר את הילדים שלנו, כמו שעשינו פעם, זה היה עוזר.

לגבי עובדים זרים – שוב, בגלל המדיניות הממשלתית, אני מעריך שיהיה קשה יותר להעסיק אותם."

ליסה: "כבר 20 שנה ומעלה שחלק מהעבודה מתבצעת על ידי עובדים זרים, חבר'ה של עבודה מועדפת, ש"שינים, בני משק שעושים הסדר של שנה, כך שיש שילוב עבודה עצמית ושכירה וזרים. נכון להיום, כל המטעים מנוהלים על ידי חברים ותושבים מהקיבוצים ואין אף שכיר מחוץ לאזור ואני מאמינה שכך גם יישאר המצב."

אילו ערכים מיוצגים, לדעתכם, בעבודה חקלאית, והאם אין משהו אידיאולוגי בעבודת הכפיים?

רפי: "ערך עליון שמאפיין את החקלאים פה, זה יושרה עצומה כלפי הלקוחות שלהם. אני יודע שכשאנחנו מתחייבים למשהו, אנחנו עומדים בזה במאה אחוז; אנחנו לא משחקים. ערכים נוספים הם חריצות ומסירות, כי בגלל שזו דרך חיים, אין אפשרות שלא להיות חרוצים ומסורים לעבודה."

אד מסתכל על צד אחר של החקלאים הקיבוצניקים: "אם נתעלם לרגע מהחלום הציוני – שיש לו, כמובן השפעה – אז אם תהיה פחות חקלאות, זה ישפיע דווקא על ההתנהלות היום-יומית בתוך הקיבוצים, כי החקלאים מתחילים את היום מוקדם, בארבע בבוקר. אבל בפועל, אם מסתכלים על הקיבוץ הממוצע, אני לא חושב שיש קיבוץ אחד, שבו אולי 15% מהעובדים עובדים בחקלאות מסורתית.

אם יש משהו אידיאולוגי בעבודת הכפיים, אז אני חושב שיש מעט מאד אנשים אידיאולוגים בערבה." אומר אד בהשלמה, ומציין: "תראי כמה אנשים יורדים לשטח בבוקר..."

"בטח שיש ערכים בחקלאות", אומרת ליסה: "ובמיוחד אהבת הארץ. כל דבר שאנשים מגדלים צריך להיעשות באהבה וממקום של רצון לגדל וכבוד לאותו הגידול. נכון שזה עסק ונכון שתמר אפשר לחשב כמכונת כסף - כי אנחנו עובדים כדי להגיע לרווח - אבל מההיכרות שלי, כל מגדלי התמרים מרגישים שהם מחזקים את ענף החקלאות במדינה."

"כל דבר שאנשים מגדלים צריך להיעשות באהבה וממקום של רצון לגדל וכבוד לאותו הגידול. נכון שזה עסק ונכון שתמר אפשר לחשב כמכונת כסף - כי אנחנו עובדים כדי להגיע לרווח - אבל מההיכרות שלי, כל מגדלי התמרים מרגישים שהם מחזקים את ענף החקלאות במדינה" (ליסה סולומון, קטורה)

מה יאבד החבל אם לא יהיה דור המשך של חקלאים?

"ברגע שלא יהיה דור המשך והחקלאות תוזנח, אנחנו נאבד את הקרקעות שלנו." מודיע רפי: "כי יש מי שלוטש עיניים לקרקעות. ואם נאבד את הקרקע - אין זכות קיום לקיבוצים."

אד, מצידו, חושב ש: "צריך להתקדם עם רווחיות ולא עם אידיאולוגיה. אני לא נגד חקלאות, אני פשוט בעד כל מה שרווחי."

וליסה ממשיכה את קו המחשבה שהחזיקה בו קודם: "אם לא יהיה דור המשך, ענפי החקלאות יהפכו רק למכונות כסף, בלי הרגש ובלי החיבור של האזור לאדמה."

מהשיחות עם השלושה, שכל אחת ואחד מהם מייצגים את קורות החקלאות בערבה הדרומית, נשארתי עם הרבה סימני שאלה ועם תחושה לא קלה, שאותה אפשר לזקוף לחובת סימני התקופה, אבל גם למילותיו של רפי, שהמשיכו להדהד בזכרוני: "אנחנו מאבדים פה לאט לאט את החקלאות. בלי חקלאות, היישובים יהפכו ליישובים קהילתיים. אני לא נהנה לומר את הדברים האלה, אבל אני מסתכל על הדברים במבט מציאותי"

gal.nakdimon@gmail.com

מתוך גליון ספטמבר 2020 


תגובות

התחברו על מנת לפרסם תגובה
תגובתך התקבלה בהצלחה!