גאווה בחבל

מאת זיו זאב אברמוביץ' | גיליון 224, אפריל 2021


בשנת 2021 שוויון כבר לא אמורה להיות מילה גסה | בשנת 2021 היינו רוצים להאמין שלכולם יהיו את אותן הזכויות ולא נצטרך לפרסם כתבות כדי להצדיק מיעוטים בחברה | מסתבר שטעינו | זיו זאב אברמוביץ'

באחד הימים יצאתי עם שני ילדי לשחק בגן השעשועים. כשהגענו, שני הזאטוטים ביקשו פה אחד לעלות יחד על נדנדת רשת ולהתנדנד יחדיו. בתי הגדולה (בת החמש) טיפסה לבדה בזמן שעזרתי לבני הקטן (שנתיים) לעלות גם הוא. שניהם שכבו זה לצד זו ואני נדנדתי אותם. הייתה זו שעת בין ערביים קסומה, האור הכתמתם על רקע הנוף המדברי יוצר תמונה מושלמת. הילדים הסתכלו אחד על השנייה ושניהם פרצו בצחוק מלא באושר. אין דרך להעלות על הכתב את עוצמת הרגשות שהציפו אותי באותם רגעים: אהבה ללא גבולות, אושר, גאווה, רוגע ושמחה, הלב שלי החסיר פעימה.

אני זכיתי ברגע קסום כזה ולעוד רגעים קסומים אחרים, אבל ישנם כאלו שהרגעים האלה נמנעים מהם על ידי אנשים בעלי כוח, בעלי "כבוד" ובעלי כסף. יש אנשים שכדי שתהיה להם הזכות הבסיסית להיות הורים, צריכים להצדיק את עצמם, להילחם ולהסביר למה גם להם מגיע, וכדי לעשות זאת, עליהם להוציא מאות אלפי שקלים ו"לבזבז" זמן רב כדי לטוס וליצור את הילד שהם כל כך רוצים. אני מדבר כמובן על אנשי הקהילה הגאה, אנשי הלהט"ב.

המחשבה הזאת רודפת אחרי כבר זמן רב ולכן החלטתי שהכתבה הראשונה שלי בעיתון "קצה המדבר" תעסוק בנושא הזה ובנושא הקהילה הגאה בחבל בכלל.

חבל אילות הוא אזור גדול מבחינת שטחו. הוא מהווה 13% משטח מדינת ישראל, והינו המועצה האזורית השנייה בגודלה בארץ, אך קטן יחסית מבחינת מספר האוכלוסייה - כ5000 תושבים. אנחנו מעין משפחה אחת גדולה, כולם מכירים את כולם, אומרים שלום אחד לשני, כולם מדברים על כולם. יש דברים נפלאים במשפחתיות הזו אבל לא חסר גם קושי.

דברים שאנחנו מתביישים בהם ומפחדים לדבר עליהם, נעשים קשים אפילו יותר לאמירה, בשל הידיעה שבנוסף לתגובות של המשפחה הגרעינית והחברים שלנו, עלינו להתכונן גם לתגובות מאנשים בקהילה שלנו.

תארו לכם נער או נערה שמגלים שהמיניות שלהם לא מיישרת קו עם שאר החברים. שהם מעדיפים את בני אותו המין. החברה לא מקבלת את ה"גילוי" הזה באופן אוטומטי ובטח שלא תמיד בחיוב. תארו לכם את אותו נער או אותה נערה מסתובבים עם מטען כזה, מתביישים בו  ומפחדים לחלוק אותו עם אחרים.

אדיר פינקלשטיין (26) נולד וגדל בקיבוץ קטורה. כיום סטודנט לתרבות ולכוריאוגרפיה במכללת "ספיר" וב"אדמה". מספר שהרגיש שהיה צריך להסתיר במשך כחמש שנים את זהותו המינית: "מאז כיתה ז' ... במשך כמה שנים מאוד דחיתי וניסיתי להבין, זה היה מאוד קשה. בכיתה יא' זו הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי לחברה טובה שלי. אני יכול להגיד שהיה לי ממש קשה להגיד את זה, שפשוט ביקשתי ממנה שתשאל אותי שאלות. באופן דומה זה גם קרה אחר כך עם אח שלי, שגם קלט את זה וניסה להבין מה עובר עלי. זה מין סוד כזה שאי אפשר לספר אותו לאף אחד, ואז ב-יב' לרוקן ולשחרר אותו. התחלתי לספר לסביבה שלי, משפחה, חברים, אנשים שיכולים לתמוך ולעזור, גם למורים רלוונטיים. התעסקתי בזה בבגרות באומנות".

התחלת לספר על הנטיות שלך ברגע שהבנת שהסביבה שלך מקבלת אותך?

"זה מאוד עוזר שיש תמיכה, כי זה באמת מאפשר את הצעד החוצה ולא להישאר עם זה בפנים. להגיד שזה תמיד היה פשוט לכל האנשים ששמעו את זה ועבורי גם לספר את זה? לא. זה הרבה פעמים קשה ומורכב וזה יכול להיות תהליך של שנים מול אנשים מסוימים וזה יכול לפעמים ממש, ממש לכאוב".

איך אתה מגדיר את עצמך מבחינה מינית? האם אתה עדיין מחפש את המקום שלך?

"יהיו פעמים שאולי יהיה לי נוח להגיד גיי, הומו, בי- סקסואל, אבל באף אחת מההגדרות האלו לא נוח לי במאה אחוז, זה יותר קיטלוג חברתי מאשר קיטלוג אישי. בשנים הראשונות זה היה מעורב. בקהילת הלהט"ב זה גם חלק מהמאבק, לעשות ריקליימינג (לקיחת בעלות) ולהגיד: המושגים האלו שכפיתם עלינו, אז אנחנו לוקחים אותם ומשתמשים בהם בתור זהות שנעשה בה שימוש עם איזשהו כוח. אני חושב שהיום אני נמצא במקום בו אני יכול להגיד שאני חלק מהקהילה הזו ולא תמיד להיות עם הגדרה מובנית... יש בי משהו שהוא יותר פלואידי (זורם)".

היציאה מהארון אינה הקושי היחיד ולא תמיד המרכזי בחיי קהילת הלהט"ב. הרצון (והזכות) הבסיסית להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם, הוא קושי נוסף ומרכזי בחייהם.

מעיין (34) ונופר (32) אברהם מתגוררות בקיבוץ יהל מזה שלוש וחצי שנים, עם שני ילדיהם פלג (4.5) ובארי (2). הן הכירו דרך חברה משותפת שעשתה מפגש חברים שטיילו בתאילנד ומאז הן תשע שנים ביחד. הן התחתנו בטקס רפורמי וכתבו כתובה. המדינה, כמובן, לא מכירה בטקס או בברית הנישואין שלהן. בתעודות זהות שלהן הן עדיין רווקות למרות שהחליטו לשנות את שמות המשפחה שלהם לשם אברהם על שם הסבים שלהן. כשהחליטו להקים משפחה, החליטו שכל אחת תהרה ילד והשתמשו באותו התורם לשני הילדים.

בשיחה איתן, דיברנו על הקשיים בהבאת ילדים משותפים לעולם במשפחות חד-מיניות ועל החיים כמשפחה חד מינית בחבל אילות.

האם הכירו בבת הזוג שלא ילדה מיד כהורה נוסף?

נופר: "ממש לא! כדי שהמדינה תכיר במעיין כאמא היינו צריכות לשכור את שירותיו של עורך דין שיטפל בבקשה שלנו לצו הורות, לקח שנה פחות או יותר עד שפלג נרשם כבנה של מעיין".

מעיין: "השופטת כתבה בבירור שהיא מורה לרשום את הקטין פלג אברהם ומספר תעודת זהות בספח של תעודת הזהות שלי. הלכתי עם הפסק דין של השופטת למשרד הפנים, וביקשתי מהפקידה שתוציא לי ספח חדש לתעודת זהות והיא פשוט לא הסכימה. היא אפילו לא הסכימה לקרוא למנהלת ואמרה שזה חריג ושהם לא מטפלים באימוץ. הסברתי לה שלא מדובר באימוץ, ושזה צו הורות שבו מורים למשרד הפנים לרשום את הקטין בתעודת הזהות תחת שמי. היא נתנה לי טופס חריגים אותו הגשתי לירושלים, שם זה נתקע למשך כמה חודשים. לא עדכנו אותנו איפה הבקשה עומדת. הספקנו כבר לעזוב את שקד, הישוב שבו גרנו, ולעבור לקיבוץ יהל ופלג היה כבר בן עשרה חודשים. דרך האינטרנט מצאתי את הטלפון של הפקיד המטפל בירושלים, ושאלתי מה קורה? הוא אמר שיש עוד עשרות כמוני וזה תהליך שלוקח זמן. אמרתי לו שיש צו של בית משפט, מה צריך יותר מזה? הוא ענה לי שמשרד הפנים לא חייב לבצע פסקי דין של בית המשפט. למזלנו הקלטנו את השיחות ועורך הדין שלנו היה צריך לאיים שאם לא תהיה התקדמות הוא יעביר את ההקלטות לתקשורת. או אז קרה הקסם ותוך שבוע הספח היה פה בקיבוץ יהל".

וכשבארי נולד הייתן צריכות לעבור את אותה המסכת?

מעיין: "שוב הגשנו בקשה לצו הורות אבל הפעם זה היה כאן באילת וזה הלך צ'יק צ'ק. באנו בלי עורך דין, היה דיון אחד. לקחנו את הבקשה של פלג (הבן הראשון), שינינו את המספרים הגשנו ונקבע לנו דיון אצל סגן הנשיאה של בית המשפט".

מה הרגשתן בתהליך?

מעיין: "תראה, זה קשה... זה מרגיש שאתה סוג ב'. בשביל למות בצבא אתה טוב, אני הייתי לוחמת במג"ב, אבל בשביל להיות הורה אתה כבר לא כשיר. אתה מרגיש שכול הזמן אתה תחת זכוכית מגדלת".

עכשיו אחרי שעברתן את התהליך פעמים אתן עדין מרגישות תחת זכוכית מגדלת?

מעיין ונופר: "פה לא!"

מעיין: "בחבל לא, בכלל לא! אף פעם לא הרגשנו ככה מהרגע שהגענו לחבל".

מעיין ונופר וילדיהן

האנשים בחבל היו פתוחים אליכן מהרגע שהגעתן?

מעיין: "עוד מסבב הביקורים שעשינו בקיבוצים, קיבלו אותנו יפה בחבל. אף אחד לא הסתכל עלינו מוזר ואף אחד לא שאל שאלות מיותרות".

נופר: "לפני שבאנו לחבל בדקנו בקיבוץ ברמת הגולן ונאמר לנו שלא בטוח שאנחנו מתאימות לנוף בקיבוץ".

עם הקבלה בחבל, האם יש משהו שחסר לכן כזוג חד מיני?

נופר: "לא, באמת שלא. יש לדוגמא את דלת פתוחה והיא באמת פתוחה לכולם, אין אפליה. נכון שמצד אחד זה לא מיועד רק לנו כזוג חד הורי אבל זו הנקודה - זה פתוח לכולם. אני אגיד לך משהו שאהבתי ממש בחבל: איך שהגענו קיבלו אותנו כמשפחה, כשגרנו לדוגמא בישוב בו גרנו  או בעיר לא באמת קיבלו אותנו כמשפחה".

לא רק נופר ומעיין מרוצות מקבלת החבל את הקהילה. אדיר מספר שאומנם בתור נער פחד מתגובות הקהילה, אבל בשנות ה 20 לחייו כאשר העלה את הרעיון לעשות ליין מסיבות "גאווה בערבה" (אחת לשנה) בחבל, קיבוץ קטורה נידב את הבר שלו ואף עזר להרים את המסיבות (תאורה, הגברה וכו'). עד כה התקיימו שלוש מסיבות  והן היו בסימן של טשטוש מגדרי ולא היו סגורות רק לקהילה הגאה, מה שמשך כ- 200 איש , מספר לא מבוטל. הסיבה שבשנה שעברה לא התקיימה מסיבה, הייתה הקורונה.

גם תמבה, תושבת אילת ופעילה בקהילה הגאה בה, לקחה חלק בליין המסיבות והיא פועלת להבאת הקהילה לקדמת הבמה באילת ובחבל אילות. היא ובת זוגה התחתנו בקיבוץ אליפז בשנת 2015, והיום הן חושבות לעבור לאחד הקיבוצים באזור. היא מספרת שאחרי לידת ביתה, היא רצתה ליצור קהילה שתקבל את משפחתה כמו שהיא ולכן התחילה לפעול כדי להביא לשינוי. היא הקימה את קבוצת הפייסבוק "גאווה באילת ובערבה". בעקבות הפעילות שלה, בפעם הראשונה בהיסטוריה של אילת הוקמה ועדה שעוסקת בקידום קהילת הלהט"ב וחברת מועצה קיבלה מינוי של מחזיקת תיק הלהט"ב בעיר. בארץ יש בסך הכול שבע ערים שמחזיקות תיק שעוסק בקידום הלהט"ב ואילת היא אחת מהן.

תמבה גיאת

אחד מהדברים אליהם תמבה שואפת, הוא השילוב בין אילת לקיבוצי האזור, בכדי ליצור שיתופי פעולה לדוגמא: טיולי משפחות, מסיבות שהנושא שלהן גאווה אך הן פתוחות לכולם. עם זאת היא מדגישה שלחבל יש את האופי שלו ולכן גם הצרכים כנראה שונים.

כמעט בכול השיחות שלי עם המרואיינים עלה שם אחד - מוריאל זיידמן. מוריאל היא "רכזת תוכנית להב"ה" ורכזת תוכנית מניעה בראשות לביטחון קהילתי, ב"מחלקה לחינוך חברתי מרכז קהילה". היא מטפלת בכול הקשור בנוער בסיכון כולל נוער גאה. בשיחה ראשונית שלי איתה היא הציעה לי לקיים שיחת ועידה איתה ועם נטע טבת, עובדת סוציאלית של תוכנית להב"ה, כדי לברר מה נעשה בחבל לקהילה הגאה.

מהשיחה שלי איתן עלה, שנכון לרגע זה, אין באמת מענה מסודר לאנשי הקהילה הגאה בחבל, אבל כבר יש תהליכים רבים שהמועצה התחילה להניע.

לפני כשלושה חודשים התקיים מפגש אנונימי  בזום בהנחיית אלפי גלברד (משורר ואמן ספוקן וורד. חבר צוות אגף הסדנאות של "פואטרי סלאם ישראל") בשיתוף פעולה עם אדיר, נטע ומוריאל. למפגש הגיעו 8 בני נוער שזכו לדלת פתוחה לשאלות ולחששות שלהם. שניים מהמשתתפים השאירו את המצלמות פתוחות בעוד השאר העדיפו להישאר אנונימים. בשיח שהתפתח במפגש, השניים שפתחו מצלמה אפשרו לאלו שלא, לשאול שאלות וגם להפגש במועד מאוחר יותר אם יצטרכו עזרה או יעוץ.

בנוסף למפגש הזה מתקיימים פורומים והדרכות למדריכי הכוללות, בשיתוף פעולה עם חוש"ן (ארגון החינוך וההסברה של קהילת הלהט"ב) בנושא הקהילה הגאה, יחד עם הדרכות בנושאים כלליים.

תהליך נוסף שהתחיל לפעול, הוא שיתוף הפעולה בין החבל לבין עיריית אילת ונציגים של "איגי" (ארגון נוער גאה) אילת. בחודש פברואר השנה נפגשו נציגים מהמועצה עם נציגים מעיריית אילת בכדי לנסות ולתת מענה לקהילה הגאה בחבל. זה תהליך ארוך וכול המשתתפים לומדים את הנושא, היות והמענה שניתן לקהילה באילת לא יכול לענות על כול צורכי הקהילה בחבל. כאמור מדובר בקהילה קטנה המורכבת מקהילות קטנות אף יותר, ולכן הצרכים שונים.

החלום של מוריאל ונטע הוא שתקום נציגות של "איגי" בחבל, על מנת לקבל את המענים המיוחדים לאזור שלנו.

בסופו של יום, אין ספק שמבחינה חברתית, החבל שלנו נמצא במקום טוב. מקום מקבל, אך עדין חסרה התייחסות מוסדית ומסודרת לקהילה הגאה. טוב לדעת, שלמרות זאת, המועצה התחילה בתהליכים חשובים ליצירת עתיד טוב אפילו יותר לקהילה הגאה בחבל.

 

הידעת?

לאחר הלידה וטרם השחרור מבית החולים, על היולדת לגשת לעמדה של משרד הפנים, כדי לרשום את התינוק/ת כבנה או בתה. בת זוגה תוכל להירשם כהורה הנוסף רק בהשלמת ההליך במרשם האוכלוסין, לאחר מתן "צו הורות פסיקתי".

"צו הורות פסיקתי" הוא צו של בית משפט לענייני משפחה, המכריז על אדם כהורה של תינוק, גם אם אינו ההורה הביולוגי. הוא למעשה מחליף את ההליכים שקדמו לו והיו מורכבים יותר, כגון צו אימוץ או הליך אפוטרופסות. הצו רלוונטי עבור משפחה שבראשה שתי נשים והאחת ילדה בעזרת תרומת זרע, או עבור משפחה שבראשה שני גברים שנעזרו בהליך פונדקאות. לצורך קבלת הצו, רצוי להיעזר בעורך דין. התנאים למתן הצו הם:

  • לשתי בנות הזוג מלאו 18 שנים.
  • בנות הזוג מקיימות קשר זוגי במשך שנה וחצי לפחות, הכולל משק בית משותף (מגורים משותפים). עם זאת, במקרה מסוים בו נדרש לכך, העניק בית המשפט צו הורות פסיקתי לבנות זוג גם מבלי שנדרשו להוכיח את אורך הקשר ביניהן. אם הזוגיות נוצרה לאחר הולדת הילד, יש לפנות להליכי אימוץ.
  • חלק מהותי מתנאי משך הקשר, הוא ההחלטה המשותפת להביא ילד לעולם. בפסק דין שעסק במועד ההחלטה, נקבע כי גם אם ההחלטה לא הייתה משותפת מהרגע הראשון והאב הלא ביולוגי נרתם לרעיון בזמן ההריון (של הפונדקאית) - אין בכך כדי לשלול את קיומו של תנאי זה.
  • שתי בנות הזוג הן תושבות ישראל.
  • לבת הזוג המבקשת את הצו אין הרשעה בעבירות מין או אלימות או עבירות אחרות המעלות חשש לשלום הילד.

תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!