רופא העיר ורופא הכפר

חבל אילות התחדש בשני רופאים צעירים ומשפחותיהם, שבחרו לגור כאן, להזרים דם חדש למרפאה האזורית (וגם לקחת דם מאיתנו, לפי הצורך). כתבה: גל נקדימון| צילום: אלבום משפחתי| "קצה המדבר" גיליון נובמבר


גדי לנדינג יכול בקלות לשמש יחצ"ן של חבל אילות – יליד האזור, גדל ביהל ולא מזמן חזר לקיבוץ עם המשפחה – בין השאר, כי רצה להעניק לילדיו את אותה חוויית ילדות שהוא עצמו עבר.

רופא המשפחה גדי הגיח לאוויר העולם ביוספטל, בשנת 1986, והעביר ילדות נינוחה בקיבוץ יהל ולימודים סטנדרטיים במעלה-שחרות. בניגוד למצופה מרופא לעתיד, הוא מעיד על עצמו שהיה תלמיד בינוני שלא הסתדר עם מתמטיקה, למד בעיקר מוזיקה עם יורם אילן, הצליח בבגרות בגיאולוגיה בהדרכתו של חנן גינת והעדיף – כמו רוב הנוער – להתמקד במה שקורה מחוץ לכותלי בית הספר, כמו להקת נוער בשם "פריסק", מועצת הנוער ועוד. לעולם הרפואה נחשף לראשונה במסגרת יום העבודה השבועי, אותו ביצע במסגרת מד"א ועם הזמן החל להתנדב למשמרות מעבר לשעות הנדרשות.

"יום אחד, אמא שלי שאלה אותי אם אני רוצה להירשם למסלול עתודה לרפואה דחופה, שמקנה תעודת פרמדיק, מה שמאפשר בצבא לשרת על תקן של רופא (כי אין מספיק רופאים בצה"ל)", מספר גדי, ומתאר כיצד הצליח "לגרד" בפסיכומטרי את הציון הנדרש, למד שלוש שנים בבאר-שבע, והתגייס בגיל 21, לפי דרגה של קצין מקצועי אקדמי. הוא העביר כשנה בגבעתי כפרמדיק, יצא לקורס קצינים, שבסיומו היה גם קצין, גם פרמדיק, וגם עם תואר ראשון וכך שובץ לגדוד הנדסה קרבית, כמחליף של רופא גדודי ורק אז התעורר החיידק באמת: "במשך שנתיים נחשפתי באופן יום-יומי לתפקיד של רופא, ואז התחלתי להבין שאולי זה מה שאני רוצה. בחלק הזה של השירות הצבאי, חוויתי עניין וסיפוק, אבל גם הרגשתי שאני לא נותן לחיילים שירות מספק, כי אחרי הכל, לא היו לי ידע והכשרה של רופא.

אחרי שנתיים עברתי לתפקיד יותר מחקרי במקרפ"ר (מפקדת קצין רפואה ראשי. ג.נ); במסגרת התפקיד החדש, הייתי אחראי על כל הפרמדיקים בצה"ל, כחלק מהענף שהתפקיד שלו לכתוב את התו"ל של הרפואה בצה"ל. היה לי מזל לשרת שם שלוש שנים, בתקופה שהיה ראש ענף מאד מאד רציני – אלון גלזברג (היום קרפ"ר). היתרון היחסי שלי היה האנגלית – שהיא שפת אם מהבית, יחד עם העברית, וככה נחשפתי לעבודות מחקר מתקדם מאד."

במהלך השירות הכיר גדי את אשתו לעתיד – אפרת, שהגיעה לקיבוץ יהל במסגרת עבודה מועדפת בבית האריזה, ושנה לאחר שהשתחרר השניים נישאו, "בקיבוץ, כמובן!!" גדי מסיים את השירות הצבאי כשהוא כבר בן 27, עם כל הניסיון שצבר ועם החלטה לנסות ולהתקבל ללימודי רפואה. עמדו בפניו שתי אפשרויות – ללמוד בחו"ל או להצטרף לתוכנית שאפשרה לבוגרי תואר ראשון בתחום רלוונטי ללמוד רפואה. עם הרבה מאד מוטיבציה ועם תמיכה של אפרת, התלמיד הבינוני לשעבר, שלא ממש הסתדר עם מתמטיקה, השלים את כל התחומים הנדרשים במשך שנתיים, והתקבל לפקולטה בצפת, "מה שמאד שימח אותי, כי ממש לא רציתי לעזוב את הארץ"; נקודה אותה הוא מדגיש כמה פעמים במהלך השיחה.

ארבע שנים גר הזוג בגליל ועם תום הלימודים גדי כבר אבא לשתי בנות – עמליה ואביגיל - והמשפחה הצעירה צריכה להחליט לאן ממשיכים מכאן. בין ההורים של אפרת הגרים בתל-אביב, להורים של גדי ביהל, ההחלטה נפלה על יהל: "עשינו טבלה של יתרונות וחסרונות לכל מקום, ומה שהיטה את הכף זה לא רק העובדה שיש כאן סבא וסבתא, אלא גם בגלל שיש כאן קהילה וחינוך ואני ממש רציתי לשחזר לילדים את הילדות שלי. במקביל, עבר הקיבוץ תקופה של קליטה של משפחות צעירות, עם ילדים בגיל של הילדים שלנו וזה הרגיש לנו נכון יותר".

משפחת לנדינג אלבום משפחתי

ד"ר בן-משק

וכך, בספטמבר שעבר, עברה משפחת לנדינג הצעירה ליהל (ומאז גם הצטרף למשפחה אוריה הקטן), אבל מה לעשות והאזור שלנו לא מציע יותר מדי אפשרויות התמחות לרופאים צעירים. "לא הייתי בטוח באיזה תחום אני רוצה להתמחות", אומר גדי. "כשהתחלתי את הלימודים לא הייתי בכיוון של רפואת משפחה, אלא יותר בכיוון של כירורגיה, אבל עם הזמן הבנתי שזה לא בשבילי, גם בגלל שמדובר בתחום שמאפשר מעט מאד השקעה במשפחה, ואני ממש לא רציתי להיעדר מהחיים של המשפחה שלי. נזכרתי בחוויות שלי מהתקופה בה שירתי כרופא בגדוד, בהרגשה שאני עוזר לאנשים ובקשר הטוב שהיה לי עם החיילים, והחלטתי שאני רוצה להיות רופא משפחה.

בתור מטופל, לא ביקרתי אצל רופא משפחה כבר כמה שנים ולא באמת ידעתי מה זה אומר בשוטף, אז פניתי למתי זיו וביקשתי להתלוות אליו למשך חודש, במהלכו הבנתי שזה ממש לא מה שחשבתי, אלא הרבה יותר."

הרבה יותר ממה?

"הרפואה הכפרית זה תחום שלא הכרתי, והיא שונה מאד מרפואת המשפחה בעיר. קודם כל, המרפאה פה מאד מיוחדת, מבצעים בה פרוצדורות רפואיות שלא נעשות במקומות מקבילים אחרים והטיפול שאפשר להעניק כאן הוא מאד מקיף. בנוסף, היות והזמינות של רפואת מומחים היא מוגבלת, אז האחיות והרופאים מטפלים במגוון של תחומים, וזה קסם לי – הנה רופא משפחה שעושה הכל. ביקשתי להתמחות במרפאה האזורית שלנו, ולשמחתי, בפברואר הקרוב אתחיל כאן את ההתמחות שלי אצל נועה."

ועד פברואר?

"נכון להיום, אני מתמחה ברפואת משפחה בבית החולים, עושה סבבים ביוספטל, במיון ובפנימית."

איך אתה מרגיש בתור בן משק שחזר לאזור כרופא?

"זה בהחלט יכול להציב אתגרים, אבל בסוף אני נותן שירות והמטופלים מקבלים שירות. יש לי הערכה רבה לאנשים שלימדו אותי בבית הספר והדריכו אותי וכל המפגשים שלי עד עתה היו מאד נעימים."

אתה מזכיר לא מעט את הילדות והנערות שלך באזור – גם בחוויות האישיות וגם בעובדה שחזרת לכאן כדי להעניק לילדים שלך מאותן חוויות

"כי לדעתי מדהים לגדול פה - מבחינת תחביבים, מבחינת מערכת החינוך, שמאפשרת גם לתלמיד בינוני לסיים עם בגרות ולרדוף אחרי חלומות וגם להשיג אותם. הילדים מסתובבים בחוץ יחפים, מטפסים על עצים וזו ילדות חלומית בעיניי."

יש כבר תוכניות לעתיד הרחוק?

"אני מחויב לחמש שנים באילת והערבה ומאד טוב לי עכשיו; אני מתרגש להתחיל לעבוד במרפאה האזורית, להתחיל לתת שירות לתושבים ולעמוד בציפיות, כי המתמחים הקודמים הציבו רף מאד גבוה. נדבר בעוד חמש שנים ונראה מה הלאה."

 

"אני עוברת לערבה. ביי, מעצבנים"

לילדים צעירים, כידוע, אין פילטרים, מה שיכול להסביר את הפרידה החיננית של מיכאלה מחבריה לגן, כשהודיעה להם שהיא עוזבת את הרצליה: "אני עוברת לערבה. ביי, מעצבנים". וזהו. אמרה את שלה בגילוי לב אופייני לבני חמש ועברה לקיבוץ קטורה. כאן, כפי הנראה, לא ממש מעצבנים אותה, כי כמו אחיותיה, גם היא מאד מרוצה מהשינוי.

מיכאלה היא בתם האמצעית של דבורה ומאור בכר, שהגיעו לקטורה רק לפני כחודשיים – הוא רופא ילדים, היא אשת ביטחון וחינוך (שילוב מרתק, אצל אישה מרתקת, שמצדיקה כתבה בפני עצמה), ושלוש הבנות  - איה (בת שמונה), מיכאלה (חמש וחצי) ואביב (שנתיים וחצי), שמתרוצצות לידינו בדשא עם ילדי הקיבוץ, כאילו גרו כאן כל חייהן.

מאור גדל ביבנה, שם התמקמה המשפחה בעקבות שירות הקבע הממושך של האבא. לרפואה הגיעה מאור בדרך הפחות נעימה – כמטופל. כשבועיים בלבד לפני הגיוס, מאור התעלף כשסבל מדלקת גרון פשוטה. במהלך בדיקות שעבר בבית החולים אליו הובהל בעקבות האירוע, התברר שהוא סובל מהפרעת קצב נדירה, מה שהביא להורדת הפרופיל הצבאי, וכך – במקום הגיוס המתוכנן לדובדבן, הוא הגיע לתותחנים. כשחווה מהצד השני את כל הבדיקות, הטיפולים וההליכים הרפואיים, החליט שזה הייעוד והיעד, וכך, אחרי שירות צבאי כקצין בתותחנים ורק שבועיים אחרי הבקו"ם, כבר היה על המטוס להונגריה, ללימודי רפואה בדברצן.

גם מאור, כמו גדי, מגדיר עצמו כתלמיד בינוני, מה שמסביר את הסקפטיות של הוריו כאשר הודיע להם על החלטתו. אבל גם הוא עקשן וחרוץ, ולאחר שנה של לימודי מכינה, החל את לימודי הרפואה שהתקיימו בשפה האנגלית, כאשר מהשנה הרביעית היה מגיע לישראל לניסיון המעשי.

למה התנסות מעשית בארץ ולא בהונגריה?

"בעוד שהלימודים מתקיימים בשפה האנגלית, בבתי החולים ובמרפאות המטופלים דוברים, מן הסתם, הונגרית, כך שהשפה היוותה מכשול בעניין הזה, ולכן את הפרקטיקה אפשר לבצע בארץ. למעשה, היום כבר יש אוניברסיטאות בהונגריה שמקיימות שת"פ עם בתי חולים בישראל בתחום ההתנסות של הסטודנטים."

את הסטאז' עשה מאור בבתי החולים קפלן, ברזילי ואסף הרופא (או כמו שאני מכנה אותם – אלה שבטווח הטילים. ג.נ) וסיים בשנת 2010, כשהוא יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול – רופא ילדים. "זה אופטימי וצריך לעבוד הרבה עם הראש", הוא מסביר. "דוד שלי הוא רופא ילדים, וכבר בשנים הראשונות ללימודי הרפואה ישבתי איתו, בעיקר כדי ללמוד את הגישה הנכונה לטיפול בילדים."

בתחילת 2012, עם סיום הסטאז', ולאחר שהכיר את דבורה, החל מאור חמש שנים של התמחות ברפואת ילדים. לאחר מכן עברה המשפחה, שכבר כללה גם שתי ילדות, לפתח-תקווה, שם עבד במרפאה מקומית במשך שנתיים. התחנה הבאה של המשפחה היתה הרצליה, בתקופה הזו הוא עבד במרכז בריאות הילד ברמת אביב ג', במרכז בריאות הילד בדרום תל-אביב וגם כעצמאי בהרצליה. במהלך השנה האחרונה עשה מאור קורס עתודה ניהולית של הכללית, ואז נפתחו במקביל שתי אפשרויות ניהול - בדרום תל-אביב ובאילת.

ובחרתם באילת והערבה...? אני לא מצליחה להסתיר את ההפתעה, עם כל היותי משוחדת לחבל ולתושביו.

"באמת, כשהתחלנו לעבוד פה, אחת השאלות ששאלו כולם – למה באתם לפה? מה לא בסדר אצלכם?" מודה מאור בחיוך ומציין שדבורה היא שהכריעה, בסופו של דבר. "יש משהו מאד רומנטי בנו כזוג, בתפיסה שלנו, ברצון שלנו להשאיר חותם, השפעה." מצטרפת דבורה לשיחה: "מאור תמיד אמר לי שהוא תמיד יעשה משהו בשביל אוכלוסייה שצריכה משהו שאין לה, למשל, לעשות יום בשבוע במקום שאין בו רופא ילדים. אילת בהחלט זקוקה לשיפור בתחום רפואת הילדים, כך שמדובר אצלו ממש באידיאולוגיה, ברצון לחולל שינוי. במקביל, בחבל אילות בדיוק נוצרה דרישה לרופא ילדים במרפאה האזורית. עברו תשעה חודשים עד שקיבלנו את ההחלטה ללכת על זה; שיתפנו את הבנות בלבטים שלנו, הן הצטרפו אלינו לביקורים באזור, וקיבלו את המעבר באופן מדהים וגם התאקלמו מהר מאד, כאילו היו פה כל הזמן."

מאור עובד שני חצאי ימים במרפאה האזורית, במהלך השבוע, ובשאר הזמן במרפאה בשחמון, כך שנשאלת השאלה – למה לא לגור באילת?

"כמה סיבות", הוא אומר: "קודם כל, לעומת אילת, החבל זה בוטיק. בנוסף, אחי ואשתו לשעבר חיו בעבר בקטורה, והיינו באים לבקר אותם, אז הכרנו קצת את הקיבוץ. עברנו לכאן בתחילת אוגוסט וכבר די התאקלמנו. טוב לנו פה. אנחנו אוהבים את הקיבוץ, זה גן עדן לבנות שלנו, המרחבים, תחושת החופש."

מה ידעת על המרפאה האזורית של חבל אילות לפני שהגעתם לכאן?

"אנשים באזור דיברו הרבה על מתי, אמרו שהוא ממש בנה פה אימפריה ובאחד הביקורים הוא לקח אותי לביקור במרפאה והבנתי על מה כולם מדברים. כמה חודשים לפני המעבר כבר הייתי מגיע למרפאה האזורית כדי להתחיל להכיר את הצוות ואת המטופלים. זו רפואה אחרת. גם כי מכירים טוב יותר את המטופלים מאשר במרפאות אחרות וגם כי משקיעים יותר זמן במטופלים. בגלל שאין באזור זמינות של רופאים מומחים כמו עור, ותחומים נוספים, אתה צריך לסגל יותר יכולות ואתה מתייעץ הרבה. למתי, למשל, יש בספיד-דייל רשימת רופאים מומחים, והוא עושה פה דברים שבמרכז לא היינו עושים, והכל כדי שהמטופלים לא יצטרכו להיגרר לאילת או אפילו צפונה, וזה מדהים בעיניי. הוא גם מביא מומחים שילמדו את הצוות וכל הזמן רוצה לשפר ולהשתפר."

אתם רואים את עצמכם נשארים כאן?

"אנחנו אנשים מאד משימתיים – הצבנו לעצמנו מטרה. השאיפה שלנו היא להישאר כאן לפחות שלוש שנים."

משפחת בכר אלבום משפחתי

מורכבות הדדית

את האיש והאימפריה – מתי זיו, תפסתי במוצ"ש, בין בילוי עם הילדים לטיול עם גור הכלבים החדש, מה שכנראה משקף, יותר מהכל, חיים של רופא כפר.

מתי, מה התרומה של רופא ילדים חדש במרפאה האזורית ומה התוכניות בתחום רפואת הילדים בחבל אילות לעתיד?

"בעשר השנים שאני פה, מאור הוא רופא הילדים הרביעי במרפאה, אבל זו הפעם ראשונה שיש רופא צעיר, עם הרבה מוטיבציה לשפר ולקדם, ואני חושב שהוא יוכל להיות חלק יותר אינטגרטיבי בצוות של המרפאה. עוד לפני שהוא הגיע לכאן, ידעתי שמאד מעריכים אותו בתל-אביב ובהחלט יש תחושה שיש עם מי לעבוד.

כרגע השלמנו את מה שהיה חסר, מבחינת רופא ילדים במרפאה, ולגבי העתיד – עוד אי אפשר לדעת.

מכיוון שרוב העבודה שלו מתבצעת באילת, חששתי שזה גם יגזול מהזמן שהוא יכול להקדיש לנו, ולכן היה לי מאד חשוב שהוא יגור בחבל, כדי שיתחבר לאזור ולאנשים, ואני מאד שמח שזה הצליח ושהמשפחה מרוצה."

מה אתה אומר על כך שבן משק מהחבל מגיע להתמחות במרפאה האזורית?

"זו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה וזה נפלא בעיניי שמישהו שגדל בחבל ומכיר את האנשים ויודע שהוא רוצה לחיות כאן מתוך היכרות טובה - מגיע להתמחות. המשמעות מבחינתי היא שנשקיע בו מה שהשקענו בכולם, אבל בידיעה הרבה יותר ברורה שהוא הולך להישאר כאן ושהוא יהיה חלק מהמרפאה לשנים."

האם זה יכול להועיל או לפגוע בעבודה שלו עם התושבים, שחלקם בוודאי מכירים אותו מגיל צעיר, אולי לימדו אותו, הדריכו אותו, הורים של חברים שלו...

"אני יכול לחשוב שגם עבורו וגם עבור המטופלים, לייצר קשר מחדש כרופא-מטופל, עם אנשים שהכיר אותם באופן אחר - זה יכול לייצר קושי שצריך להתגבר עליו. גם היום, לרופאים ואחיות שגרים בחבל, עם שכנים שהם מטופלים שלהם, זה יוצר מורכבות. בשביל גדי, שמגיע לכאן כמי שגדל פה ועכשיו הוא מטפל באנשים, זה דורש הגדרות מחדש של שני הצדדים, והמורכבות היא משני הצדדים."

מתי התחלתם לקבל מתמחים במרפאה וכמה כבר עברו אצלנו עד היום?

"המתמחים הראשונים הגיעו בתחילת 2012, ומאז עברו כאן שישה בסך הכל גדי יהיה השביעי. אני גאה לספר שבגדול, כולם הביעו - בשלב כזה או אחר - רצון לחזור עבוד כאן."

מה תורמים המתמחים למרפאה, מעבר לכוח אדם? האם אין פגם בכך שמדובר בכוח אדם זמני ומתחלף, בגלל המשקל הרב שיש כאן להיכרות עם המטופלים והקהילה?

"התשובה היא כן, אבל זה תקף בכל מקום שיש בו מתמחים ברפואת משפחה. אצלנו זה אולי יותר מורגש, אבל מסיבות טובות - כי אנחנו מכירים את הקהילה טוב יותר, יחסית לצוותים במרפאות אחרות."


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!