העתיד כבר כאן - קיבוץ קטורה / קצה המדבר גיליון ינואר

בקיבוץ קטורה שומרים בקנאות על המודל השיתופי, לא מפסיקים לתכנן קדימה וחושבים איך לגדול משמעותית ובכל זאת לשמור על הדי אן איי הייחודי | צילום: נדב סולווי | כתב: ניצן גלוסמן


קיבוץ קטורה חגג בשנה החולפת 48 שנים להיווסדו, אבל לחגיגה השנתית נוסף בחג המשק האחרון עוד ציון דרך חשוב: 40 שנים למסורת "כאן ביתנו בערבה", שהחלה בחג המשק השמיני, בשנת 1981. "כאן ביתנו" הוא סיכום שנה שנכתב ללחן קבוע בידי ילדי כוללת "קקטוס" (כיתות ד'-ו'). בתיו של השיר יכילו בין השאר את שמותיהם של הילדים שנולדו בשנה החולפת, את חברות וחברי המשק החדשים שנקלטו ואת אלה שחלילה הלכו מאיתנו, את כמות התמרים שנגדדו ואת כל הדברים הגדולים שקרו בקיבוץ מאז שרו הילדים על הבמה את "כאן ביתנו" שקדם לו.

מי שהגתה את הרעיון ומובילה אותו כבר ארבעה עשורים היא חברת הקיבוץ ג'ודי בר לב. לקראת סוף השיר של חג המשק ה-48, וכדי לציין 40 שנות "כאן ביתנו בערבה", הזמינה ג'ודי את כל בנות ובני המשק לדורותיהם אל הבמה לשיר את הבית האחרון. הבמה, מיותר לומר, הייתה צרה מלהכיל. אבל התמונה של עשרות בנות ובני המשק – מתינוקות בני שמונה חודשים ועד בני 45 – גודשים את הבמה ומנסים לשיר יחד, הייתה לסמל של ההישג שהשיג קיבוץ קטורה בכמעט חמישה עשורים.

"זיכרון זה דבר סובייקטיבי ביותר"

המועד המקורי לעלייתו של קיבוץ קטורה על הקרקע היה בחול המועד סוכות תשל"ד, אוקטובר 1973. אבל המלחמה שפרצה כמה ימים קודם לכן ושינתה את המדינה, שינתה גם את התוכניות של גרעין "השחר" של תנועת יהודה הצעיר, הגרעין המייסד של קטורה שהורכב מכ-35 צעירות וצעירים שעלו מארה"ב.

בעקבות המלחמה, הצבא החליט לקחת למשימותיו את 70 החיילים ששירתו בהיאחזות הנח"ל בקטורה, ולאפשר לגרעין הקטן עם החלומות הגדולים לאזרח את המקום. נקבע תאריך חדש: 22 בנובמבר 1973. לתאריך זה, שהגרעין עצמו לא היה שותף בבחירתו, היו משמעויות רבות.

"22 בנובמבר זה התאריך של רצח קנדי, ולנו האמריקאים זה היה משמעותי", אומרת ג'ודי בר לב, חברת גרעין השחר, "ונוסף על כך, זה גם היה בשבוע של חג ההודיה". אבל המשמעות הנוספת – ואולי הגדולה ביותר - לתאריך המקרי שנקבע על ידי הצבא, הייתה העובדה שהקיבוץ הוקם בשבוע שבו נקראה פרשת חיי שרה – הפרשה שבה נושא אברהם לאישה את אשתו השלישית, קטורה, ואשר על ילדיה ונכדיה נכתב בספר בראשית פרק כה' פסוק ד': "כָּל-אֵלֶּה, בְּנֵי קְטוּרָה". "זה באמת היה לא ייאמן", אומרת ג'ודי ומצביעה מעלה, "לפעמים הוא צוחק ולפעמים הוא מתערב". בשנים הראשונות חגגו בקטורה את חג המשק ב-22 בנובמבר, אך לאחר מכן עבר החג באופן מסורתי לסוף השבוע שבו קוראים בבית הכנסת את פרשת חיי שרה. "לפעמים צריך פרספקטיבה כדי להבין חלק מההתערבויות של הגורל", מסכמת ג'ודי.

איך היו השנים הראשונות?

"זאת הייתה חוויה שאני לא יכולתי לדמיין קודם. לא יכולתי לחשוב איך נסתדר עם הקושי, עם המורכבות, עם הבדידות ועם הכלום שהיה פה. אני הייתי במצב קצת יוצא דופן כי אחותי כבר הייתה בארץ וההורים שלי עלו ארצה לירושלים בשנת 1976. הייתי מהבודדים עם תמיכה ברמה הזאת. אבל למשפחות שהיו באמריקה זה היה נורא. צריך לזכור שזה היה עולם אחר, היו פה שני טלפונים שאחד מהם ירשנו מהצבא. וזה מה שהיה. היינו צריכים לכתוב מכתבים".

ראית את עצמך כבר אז נשארת וממשיכה לחיות כאן?

"אני לא יודעת לומר. בשלב מסוים חזרתי ללימודים בארצות הברית עם אפשרויות להתקדם לדוקטורט ובכל זאת החלטתי לחזור. היו רגעים שחשבתי שההחלטה לחזור לא הייתה ההחלטה הנכונה, אבל אז הכרתי את מי שיהיה בעלי, התחתנו ודי מהר מצאתי את עצמי שוב לבד, מגדלת ילד. בשלב הזה, האפשרות לעזוב כבר כמעט לא הייתה על הפרק".

היום, קצת אחרי חג המשק ה-48, את גאה במה שיש כאן?

"בוודאי שאני גאה. יש כאן מערכות חברתיות טובות, יציבות, יחד עם אכזבות. אבל אלה החיים. אין דבר מושלם. כשמישהו אומר שהמקום מושלם, אני נרתעת מזה. זו קהילה אמיתית וכדי להיות אמיתיים מוכרחים להיות פלוסים ומינוסים. כדי שהמקום יצליח, צריך שיהיו יותר פלוסים ממינוסים. אני שמחה שהגענו לגיל 48 בלי צורך לספור כל גרוש ולצד זה אנחנו חיים בתוך תקציבים, תכנון ארוך טווח ואחריות".

תכנון הוא מונח מפתח בקטורה, הן בהיבט החברתי והן בהיבט הכלכלי. הקיבוץ, אחד מחמשת הקיבוצים השיתופיים שנותרו בחבל אילות, מונה כיום כ-180 חברות וחברי משק והוא השני בגודלו אחרי יטבתה. "אתגר הקליטה הוא האתגר המדובר והחשוב ביותר", אומר יובל בן חי, חבר קטורה כארבע שנים, מנהל ענף התיירות ומשמש גם נציג ציבור במזכירות הקיבוץ. "ישנו פער ומחסור מסוים של בנות ובני 30-40 שימלאו את השורות בתחומי העבודה, הפרנסה השוטפת וההנהגה העתידית ולצד זה שכבה עבה של חברי משק בשכבות הגיל העליונות. המבנה הדמוגרפי הזה מחייב אותנו לקלוט במספרים גדולים יחסית".

 

איפה אתה רואה את קיבוץ קטורה בעוד 20-30 שנה?

"אני מקווה שנהיה קיבוץ גדול ויציב, עם קליטה, עם ענפי משק יצרניים טובים. הייתי מאד רוצה שנמשיך להיות קיבוץ שיתופי, חזק כלכלית ושהמערכות שלו עובדות באופן משוכלל ומותאם לתקופה. מה שיחזיק את המקום שיתופי הוא קשר טוב בין האנשים שמבוסס על אמון, חברות ואפילו אהבה. אם השיתוף יהיה מבוסס רק על מכניקה ויתחילו התחשבנויות קטנות, אין לזה סיכוי. זה לא יכול להתבסס על הסכמים, אלא על שותפות אמיתית בין אנשים שאוהבים להיות ביחד. כמובן שגם מצב כלכלי טוב יעזור לשמור על השיתופיות".

חוזרים לג'ודי. מלבדה, חיים בקטורה עוד שלושה מחברי הגרעין המייסד של הקיבוץ - קרול הופמן, מייק סולווי ואליוט פינקל. אתגר הגיל השלישי בקיבוץ מטריד את ג'ודי מאד. "קליטה זה דבר חשוב, צריך שיהיה מי שיפרנס את הגיל השלישי, אבל אני שואלת גם מה יעשה הגיל השלישי?", היא אומרת. "בונים תשתית טובה ונצטרך להשקיע משאבים חברתיים וכלכליים. אני לא חושבת שאנחנו משקיעים מספיק בשאלה איך יטפלו בי ובאחרים בעוד 10 שנים. יש ניצוצות, יש לנו מערך רווחה ומדברים על דברים נכונים, אבל גם יש לנו נטייה לדבר קצת יותר מדי".

הנושא המורכב הזה נמצא גם הוא לפתחו של הקיבוץ. יובל מחלק את הנושא לשני ערוצים מקבילים ומשלימים: "ערוץ אחד הוא המענה ההכרחי לצרכים. הנגשה, סיעוד במקרה הצורך וכל צורך אחר. חשוב לענות על הכל, גם כדי להפחית בקרב בנות ובני הגיל השלישי את החרדה מפני מה שיהיה או לא יהיה. הערוץ האחר הוא התעסוקה של הדור הזה. אנחנו מאמינים שאפשר לדחות את מה שמכונה 'הגיל השלישי'. אלה ההורים שלנו, וככל שנשכיל לשמור אותם רלוונטיים ופעילים גם בענפים היצרניים, גם בענפים הצרכניים ובטח בקבלת ההחלטות – המצב המוראלי ואולי גם הפיזי יהיה טוב יותר. להשאיר אותם בעשייה מתמדת זה טוב לקיבוץ וטוב לאנשים עצמם, צריכה להיות להם מטרה טובה לקום בשבילה בבוקר ולהרגיש שהם עדיין חלק מהמקום, שהמקום לא זנח אותם ושהם רלוונטים".

בשבת פרשת חיי שרה של סתיו 2023 יחגוג קיבוץ קטורה 50 שנים להיווסדו. צוות התכנון של חגיגות ה-50 כבר גובש, החל לעבוד וחושב על הפתעות. לפי קצב הילודה בקיבוץ והמאמצים המתמשכים להרחיב את הקליטה, הבמה שהייתה צרה מלהכיל את כל בנות ובני המשק בחג ה-48, תתקשה עוד יותר להכיל את כולם בעוד שנתיים. אפשר להניח שג'ודי תמצא את הפתרון גם לבעיה הקטנה הזאת, גם אם תצטרך להעלות את כולם לשיר את "כאן ביתנו בערבה" על הר עמוד החשמל הצופה אל הקיבוץ.


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!