הזכות לחירות\ "קצה המדבר" גיליון אפריל

החלום על בית ומשפחה משותף לרוב בני האדם, אבל כשנור ואבס הגיעו לישראל מסודן בשנת 2011 הייתה זו בשבילם פריבילגיה לחלום להקים משפחה ולמצוא מקום של קבע להתגורר בו. | צילום: אלבום משפחתי | כתבה: מרווה קובי


 

סיפורים של פליטים טומנים בחובם לא מעט אכזבות, אבל הסיפור של נור ועבאס מלא תקווה והכרת תודה. 

נפגשנו לשוחח על המסע המפרך, על החיפוש אחר ביטחון ועל הזכות למצוא בית. 

אדם אלנור חסן עבאס בן 34, נולד בעיר אלפשר בצפון דארפור והיה בן 24 כשעזב את סודן. "איפה שאני גרתי בסודן היה מקום עם הרבה בלגן. ב-2005 עברנו עם המשפחה לאל ג'זירה שם היה רגוע יותר ועבדתי שם במסעדות. הגעתי לישראל ב 2011 בחודש יוני. בסודן נשארה המשפחה ואיך שהגעתי לא היה קשר איתם בכלל. לא היו טלפונים כמו היום ולא הייתה דרך לתקשר עם המשפחה. אחרי שמונה או תשעה חודשים מישהו מהמשפחה מצא אותי בפייסבוק והוא קישר אותי לכל המשפחה. אחותי הקטנה שמחה מאד. הצלחנו לדבר שלוש דקות בסך הכל". 

איך הגעת לישראל?

"מסודן הגעתי למצרים ושם הגעתי לבדווים. חיפשתי מישהו שיעביר אותי את הגבול... רצו 600 דולר. שילמתי וחיכיתי שיתקשרו ויגידו לי מתי יוצאים. אחרי יומיים יצאנו, לא ידעתי לאן. עברנו מאוטו לאוטו". 

 

גם נור הבריאה יעקב, בן 34 כיום, הגיע לישראל בשנת 2011 כשהיה בן 24. הוא נולד בעיר ג'נינה במערב דארפור ושם עד היום נמצאת משפחתו. "עזבתי את דארפור ב 2005 ועברתי לג'זירה שם נמצאת אחות של אימא שלי... אבא שלי שלח אותנו לשם כדי לעבוד ושנתרחק מהבלגן. משם הלכתי ללוב כי לא יכולתי להישאר בג'זירה שגם שם היו בעיות... אבל לא ידענו לאן. אבא שלי מכר את כל הכבשים שלו ואמר לי 'קח כסף ותלך'. עברתי ללוב וגם שם התחילו בעיות. לחזור לדארפור לא יכולתי. החלטתי ללכת לישראל". 

ידעת משהו על ישראל? 

"איך שהגעתי למצרים לא ידעתי לאן אני הולך... רק שמעתי על המקום ושזה כמו אירופה. פשוט התחשק לי ללכת לאיזה מקום". 

למה החלטתם להגיע ישראל?

"... יש לי חברים שהלכו לישראל" אומר נור. "ראיתי שיש בדווים ואפשר לעבור. לא היה לי כסף, רצו 1000 דולר אז עבדתי אצלם. העבירו אותנו לישראל בלילה. החיילים הישראלים תפסו אותנו בגבול... ואז העבירו אותנו למתקן סהרונים שם הייתי חודש וחצי. אחרי זה שחררו אותי לתל אביב, לא ידעתי איפה זה. הביאו לי כרטיס אוטובוס אמרו לי תעלה לאוטובוס לבאר שבע ומשם לתל אביב. הגעתי לנווה שאנן בתל אביב ואני לא מכיר אף אחד. זרקו אותי שם והלכו. נשארתי שם כמעט חודש. ישנתי בגשם, בחוץ בקור..." 

"אני זוכר שהגענו ממתקן חולות באוטובוס ואפילו לא ידענו איך לצאת מהתחנה המרכזית בתל אביב" נזכר אדם עבאס. "הסתובבנו ארבע שעות. לא יודעים שפה, לא יודעים אנגלית. אז מצאנו סודני אחד שעזר לנו. הוא לקח אותנו החוצה והראה לנו את האזור. ישנו על הדשא. למי שהיה כסף היה יותר קל להסתדר לאכול קצת. היה קשה קשה בהתחלה". 

קיבלתם עזרה ממישהו בתקופה הזאת?

"אני הכרתי סודני ותיק שעד היום אני אומר לו 'גוד בלס יו'. הוא בא כל יום ובדק מה איתי, אם אכלתי ועזר לי לחפש עבודה.... הוא לימד אותי להגיד את המילה 'עבודה' ואז ישבנו ברחוב וחיפשנו עבודה. קיבלתי כסף, קניתי לי אוכל וסיגריות ככה חודש וחצי ואז פגשתי מישהו אמר לי יש עבודה במלון באילת. אמרתי 'אין לי בעיה'. לא ידעתי איפה זה אילת" מספר אדם עבאס. 

"אני לא קיבלתי שום עזרה" אומר נור. "ישנתי אולי חודש וחצי בתחנה בנווה שאנן והיה מאד קשה. הרגל שלי הייתה פצועה. בימים הראשונים היינו בלי ניירות וברחנו מהמשטרה עד שסידרנו ויזה במשרד הפנים. אחרי חודש וחצי חבר אמר לי בוא לאילת יותר קל שם. תל אביב קשה. באתי לאילת עבדתי במסעדה ואז חבר שלי שעובד בקיבוץ אילות ושמו איסמעיל אמר לי בוא תעבוד בקיבוץ. אמרתי טוב בסדר, אז ב 2013 הגעתי לקיבוץ ומאז אני פה". 

מנתונים של האגודה לזכויות האזרח בישראל עולה שבסוף שנת 2020 חיו בישראל כ-6,100 מבקשי מקלט מסודן. למרות ההכרה בסכנה שאורבת להם במדינות המוצא, רוב בקשות המקלט שהוגשו לא נבדקות. באפריל 2021 בית המשפט העליון קבע "שעל ישראל להכריע עד סוף שנת 2021 בעניינם של כ-2,500 יוצאי דארפור, הרי הנובה והנילוס הכחול שהגישו את בקשת המקלט שלהם עד התאריך 11.6.2017" (מתוך אתר האגודה לזכויות האזרח בישראל). איך קיבלתם את הבשורה על אזרחות?

"זו הפתעה..." אומר אדם עבאס בעיניים נוצצות. "ב 2014 התחלתי לעבוד פה בקיבוץ. בסוף השנה המדינה החליטה שצריכים (הפליטים) לחזור לארץ שלהם ומי שלא חוזר נכנס למתקן חולות. חשבתי שלחזור לסודן זה גהינום אז העדפתי את הגהינום של פה. השנה בחולות הייתה רעה. אחרי שנה (2016) שחררו אותי... לפני שהשתחררתי מילאתי טופס בקשת מקלט ואז חזרתי לפה. בינואר (2022) המדינה החליטה לתת החלטה במקרה שלנו ופרסמו רשימות עם מספרי הדרכון של מי שמקבל אזרחות. כששמעתי על זה התחלתי לחפש את המספר דרכון שלי". 

אז אתה מסתכל ברשימה ורואה את מספר הדרכון שלך - מה הרגשת באותו רגע?

"קפצתי למעלה" נזכר אדם עבאס בהתרגשות. "נור אומר לי 'מה קרה? התחרפנת?' אמרתי 'מצאתי את המספר שלי'. נור אמר לי 'לא נכון!'. חיכיתי לטלפון שיודיעו לי להגיע. פתאום אחרי יומיים מתקשרים אליי להגיע למשרד הפנים". 

"אנחנו חיכינו לאזרחות הרבה זמן אחרי ששחררו אותנו מחולות" מספר נור. "קמתי בבוקר ושלחו לי רשימה בווצסאפ. אני אומר טוב... אני אבדוק נראה מה יהיה. אולי השם שלי יהיה אולי לא. אמר לי עבאס שהגיעה הרשימה והוא הלך לבדוק אני אמרתי שאני אבדוק בערב. תשע וחצי אני בודק ורואה מספר שלי. שמחתי מכל הלב. מה זה מעריך את הדבר הזה. כל כך רציתי את האזרחות הזו הרבה זמן. זה מאלוהים..."

איך חגגתם?

"הקיבוץ עשה לנו חגיגה של החברה אמרו באמת מאד מעריכים אתכם" אומר נור בהתרגשות. "עשו לנו משהו יפה כזה. אנחנו מאד מעריכים את הקיבוץ. באנו לפה ילדים, גדלנו פה. מרגישים שזה המקום שלנו". 

איך זה לגור בקיבוץ?

"זה משהו אחר לגמרי... אנחנו מרגישים בני קיבוץ" הוא מחייך. אם שואלים אותנו מאיפה אתם אנחנו אומרים מישראל מקיבוץ אילות. אנשים מדהימים פה. צעירים, מבוגרים - וואו. קיבלנו המון עזרה ואנחנו לא נשכח את זה לכל החיים. אנחנו זכינו. מה אגיד לך"

אדם עבאס מוסיף: "אני רוצה להגיד תודה לכל הישראלים ובמיוחד לקיבוץ אילות שקיבלו אותנו כאן. מאד מאד מעריכים את זה. כמעט בית". 

הייתם במסע של מעל עשר שנים ועכשיו אתם יכולים לנשום?

"אני באתי לאילת ומאז לא היה לי שום דבר רע. הקיבוץ זה בית" מצהיר נור בחגיגיות.

"גם אני מרגיש ככה" אומר אדם עבאס. הייתי שבוע אצל חבר באשקלון והתגעגעתי לאזור פה. למקום. יש הבדל ואני רגיל לפה".

המשפחות שלכם בסודן עדיין?

"כן" אומר אדם עבאס. "המצב לא כל כך טוב. קשה לדבר איתם בטלפון רק אם מישהו נמצא בעיר אז יש קליטה. כל כמה זמן אנחנו מתעדכנים מה קורה שם. אין מצב שהכל בסדר ורגוע כמו פה".

למה אתם מתגעגעים?

"אני כבר 11 שנים בארץ הזאת. אמא שלי נפטרה לפני שנה... מתגעגע לאבא ולאחים, כשאמא הייתה בחיים הייתי מתגעגע יותר" אומר נור בעצב.

"אני מתגעגע למשפחה ולאמא" אומר אדם עבאס ברוך. "לבן אדם היחיד שכל יום בבוקר כשאני קם אני מתפלל לבוא לפגוש אותה ולנשק אותה. רוצה לראות אותה..." 

יש לכם חלום?

"אני חולם שיהיה לי בית קטן וילדים ולהמשיך את החיים" אומר נור. 

אדם עבאס מחייך: "אני חולם לראות את אמא ואת המשפחה ולהיות בן אדם. לעשות משפחה, בית וילדים".

נור ועבאס נמלטו מתופת ומצאו לעצמם בית בישראל. זה כמובן מרגש אבל לא באמת מפתיע בהתחשב בסיפור היהודי שגדוש ברדיפות, מלחמות ואסונות. כך מצופה מעם שקם מהשואה וממדינה שהוקמה כדי ליצור בית לעם היהודי שנרדף לאורך כל ההיסטוריה. עם זאת, בימים שבהם מתנהלת מלחמה בין רוסיה ואוקראינה וכאשר ישראל כמו כל מדינות העולם נדרשת לקבל החלטה ערכית ומוסרית בשאלה אם וכיצד יש לסייע לאזרחים שנמצאים בתווך בין מלחמות עקובות מדם, ראוי לשאול למה הסיפור של עבאס ונור הוא היוצא מהכלל שלא ממש מעיד על הכלל.


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!