בונים קירות, שוברים מחיצות \ "קצה המדבר" גיליון יוני

התכנית Building Walls Breaking walls פועלת בעשור האחרון בישראל, שוויץ ואירלנד לחיבור אנשים על בסיס חילופי תרבויות. נפגשתי עם מארק נווה, חבר קיבוץ לוטן משנת 1989, כדי לשמוע על התכנית שהתקיימה בקיבוץ לוטן בשלהי חודש מרץ. כתבה: מרווה קובי | צילום: מרווה קובי


מארק, רכז תכניות המרכז לאקולוגיה יצירתית, מרצה, מלמד ומנחה קבוצות מספר: "התכנית הוקמה על ידי אוליבר שנייטר משוויץ ועדי שנייטר אשטון מאירלנד... הרעיון היה לחבר אנשים צעירים מחמש מדינות: שוויצרים, אירים, צפון אירלנד, ישראל ופלסטין ולשלב גם חוויה בטבע ועבודה מעשית שתתרום לקהילה".

למה ההרכב הזה?

"בשוויץ יש ארבע תרבויות. יש אזורים גרמני, צרפתי, איטלקי ויש את אזור הרומנש. ההבדלים גדולים מאד ואנשים לא מכירים אחד את השני. באירלנד יש את הרפובליקה של אירלנד ואת צפון אירלנד וגם שם יש קונפליקט. המוקד לא היה על סוג מסוים של סכסוך אלא על ההבנה שיש גבולות מדיניים ויש גבולות תרבותיים. הם הגיעו לקונספט של Building Walls Breaking Walls "

מה הסיבה לשם הזה דווקא?

"בשוויץ, אירלנד וצפון אירלנד משתמשים בשיטת בנייה ייחודית עם אבן יבשה" מסביר מארק. "זו טכניקה מסורתית שקצת נעלמה עם השנים אבל יש בעלי מקצוע שעוד משתמשים בה וגאים בה. הרעיון היה שכחלק מהחוויה יחד, יעשו עבודה של בנייה או שיקום של ל קיר וזה ה'בילדינג וולס' ו'הברקינג' היה לשבור את המחיצות שמפרידות בינינו".

"כיום יש ארבע גרסאות בשוויץ, לכל אזור תרבותי גרסה אחת בסימן הרים. באירלנד זה בסימן אוקיינוס, ים, דיג וכ"ו. חיפשו שיטה ישראלית והגיעו אלינו בסימן מדבר. אז כיום יש שישה מחזורים בשנה. ארבעה בשוויץ, אחד באירלנד ואחד פה".

בכל פעם המשתתפים אחרים?

"בעיקרון כן, אבל יש הרבה חברה שמתלהבים ורוצים לעשות את אותו פרויקט במקום אחר. זו תכנית של האיחוד האירופי אז יש מימון לרוב עם איזושהי השתתפות עצמית, אבל בגדול כל התכנית משולמת".

"בחזון שלי, אני מאד רוצה שזו תהיה תכנית של חבל אילות" הוא אומר בענווה. "שיהיו בעיקר צעירים מהחבל שייקחו חלק בתכנית... ולאפשר להם להתחבר עם אנשים... זה נורא כיף וחלק מהבעיה עם התכנית בארץ זה כמובן המימון, ולכן אני מקווה שהחבל ייקח על עצמו חלק מהמימון. פה אין לנו קירות עם אבן יבשה אז אנחנו עושים בניה בבוץ. המשתתפים גרים בקמפוס האקולוגי, עם בתי בוץ ושירותים קומפוסטים".

התנועה בבית התה לא מפסיקה. אנשים נכנסים, אומרים שלום ומחליפים חוויות. לרגע אני מרגישה שחזרתי לטיול בדרום אמריקה במובן של 'לחיות את ההווה'. איש נמרץ עם חיוך רחב מתקרב אלינו. מארק מסביר שזהו אוליבר שנייטר שהגה את התכנית יחד עם אשתו עדי שהכיר בעת ששהה כתייר בישראל בשנת 2011. "הקמתי את הפרויקט בשוויץ. אני עובד באוניברסיטה בבית לחם ומכיר את האוכלוסייה היהודית מהצד של אשתי וגם את האוכלוסייה בבית לחם... אחרי שלמדתי בשוויץ באתי להר הצופים ללמוד ניהול קהילה ודתות... חיפשתי פרטנרים של עמותות יהודיות וערביות כדי לקדם פרויקטים. אשתי יהודייה ואני נוצרי קתולי אז יש לנו דיאלוג דתי בתוך הבית. אנחנו גרים בשוויץ, הילדים לומדים בבית ספר שוויצרי אבל התרבות בבית היא יהודית".

כחוקר סכסוכי דת, מה אתה חושב על הסכסוך המקומי בישראל?

"... אחד הנושאים שאנחנו עוסקים בהם הוא האם הדת עוזרת או מפריעה לפתרון סכסוכים... כל דת קשורה לשלום. כבוד לאל, כבוד לבריאה ולאנשים. כבוד לזרים. מהדת אי אפשר להסיק מסר שמחרחר מלחמות".

מה אפשר להשיג בשבוע כזה?

"לתוכנית יש מבנה שמתחיל בתכנים קלים ולאט לאט נכנסים לעומק. בסוף מדברים על כל המסקנות ומה אני לוקח מזה. אנחנו מנסים להקים קבוצות שישמרו על קשר בין המשתתפים אחר כך כי לא כמו תכניות אחרות, פה יותר קשה להיפגש כי מדובר על אנשים שלא חיים באותה מדינה אבל אנחנו מנסים לבנות קבוצות בקהילה המקומית" מסביר אוליבר.

אנחנו בשבוע קצת טעון שבו היו שני פיגועים שגבו שישה הרוגים, מה התחושות שעולות בקבוצה?

"אנחנו רק ביום השני של התכנית מבחינת תוכן ונתחיל להיכנס לעומק של שיחות עוד מעט ואולי זה יצוף" אומר מארק. "כשאנחנו מדברים על זהויות, הפלסטינים בתכנית הם אזרחי ישראל מחיפה, עכו ותמיד יש שאלה של כמה אני ישראלי, כמה אני פלסטיני".

מרגישים שיש במהלך השבוע תנועה ותהליך?

"אולי מבחינת הסטריאוטיפים וההבנה של הצד השני. אנחנו רוצים שאנשים ירגישו בנוח עם הזהות שלהם אבל שיפתחו גם לנרטיב של הצד השני. לישראלים לא פשוט לשמוע מילים כמו כיבוש או גזענות ולפעמים זו הפעם הראשונה שהם שומעים סיפורים שלא קל לשמוע אבל זה חלק מהתהליך שהם עוברים" הוא מסביר בנחת.

היו במשך השנים אירועים קיצוניים? מישהו שהרגיש קושי עם התכנים?

"לפעמים יש דיונים סוערים ולפעמים מדברים על גבולות פיזיים ולפעמים על גבולות שלא תמיד רואים כמו בשוויץ למשל, שזה גבולות תרבותיים. אנחנו מדברים על השאלה אם צריך או לא צריך גבולות. אם זו הפרדה או ביטחון תלוי באיזה צד אתה עומד. למשל הערבים מדברים על גדר ההפרדה כאפרטהייד והישראלים, תלוי מה הדעה הפוליטית שלהם יכולים לראות את זה אחרת. אנחנו לא מתמקדים בסכסוך הישראלי פלסטיני... ולפעמים צריך להוציא את הדברים למשהו כללי יותר כי יש בעצם נרטיבים שמתנגשים וזו פעם ראשונה בשביל הרבה אנשים שהם שומעים את הנרטיב של הצד השני... אנחנו שואלים איך אפשר לחיות באותו מקום עם שני נרטיבים שונים..." מסביר מארק.

אוליבר מספר: "לפני כמה שנים, במלחמת צוק איתן, היינו בדיוק באלפים והיה שיח קשה בין בחור ישראלי ובחור פלסטיני מסילוואן ובסוף הם האריכו את הזמן והמשיכו לטייל ביחד".

המורכבות של הסכסוך הישראלי פלסטיני מקבלת, מסתבר גם ביטוי פיזי: "כשהקבוצה הפלסטינית מציגה את עצמה, הם מראים מפה שיש עליה את ירושלים יפו, חיפה, ואז כשיש ערב ישראלי מציגים את אותה מפה".

איך אתה מרגיש עם זה כישראלי מארק?

"אני לא חייב להסכים אבל להכיר בזה שיש נרטיב אחר זה מאד מאד חשוב".

זה יותר מנרטיב, יש פה משהו שיכול להיתפס כדבר מאיים...

"זה מאיים רק אם אנחנו אומרים שמאיימים על הקיום שלנו ואני לא מאמין שיש פה אמירה של איום קיומי אלא חתירה להמשך היכרות ומתן לגיטימציה לנרטיב והם מחפשים את הזכויות השוות. אני מעורב בעוד פרויקטים עם פלסטינים ופוגש הרבה אנשים וכל מי שאני פוגש רוצים היכרות ושיח לשלום שמכיר שיש היסטוריה לשני הצדדים ואני באמת מאמין שאפשר לעשות את זה".

מה חשוב לכם שידעו על הפרויקט?

"זו חוויה מדהימה והזדמנות להכיר אנשים, לצאת לחו"ל ולהכיר מקומות מיוחדים, אומר מארק בעיניים נוצצות. "משום שהדגש הוא קהילתי, אני הייתי רוצה שזה יהיה משהו של החבל. אני הייתי רוצה כל שנה לשלוח בני משק מהקהילות של החבל".

אוליבר מוסיף: "הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא סכסוך של שתי אוכלוסיות על שטח אחד והוא לא היחיד בעולם. עם פרטים קצת שונים יש סכסוכים דומים... זה חלק מהאנושות שיש נרטיבים שונים והיסטוריות שונות. זה לא כל כך משנה מי צודק או טועה אלא יותר להסתכל ולהגיד כולנו פה עכשיו ואיך מסתדרים. אולי עשינו טעויות אבל זה לא אומר שאין לנו זכות להיות פה".

מתי אתם לא אופטימיים?

אוליבר מחייך: "אנחנו לא רוצים בפרויקט הזה להביא שלום לכדור הארץ. אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים. אבל אנחנו רואים שאנשים לומדים אחד מהשני ונהנים להיות ביחד. במיוחד בעידן האינטרנט והתקשורת כל כך קל לקבל מידע לא נכון ומלא אג'נדות. המפגש הזה מראה שכולנו סה"כ בני אדם ואותו דבר עם חלומות ושאיפות והכל... כל אחד חוזר אח"כ למדינה שלו ולחברה שלו ואם הוא לא לקח את זה כנקודת מוצא לחולל שינוי אז זה חבל. הלחץ החברתי להישאר במסגרת הוא חזק".

"בדרך כלל הישראלים בדיוק לפני או אחרי הצבא" הוא ממשיך. "אז אלה שמגיעים לפני הצבא הולכים לצבא עם גישה קצת אחרת... הרבה פעמים אומרים להם משהו כמו 'אחרי שהיית איתנו שבוע כשתעמוד במחסום אולי תרגיש אחרת אם תדמיין שמי שעומד שם זה אני'. מי שהיה בצבא בא עם רקע קצת יותר קשה" הוא מודה. "היה לנו מישהו שהיה בדיוק אחרי הצבא ועם גישה לאומית מאד ובהתחלה לא הרגיש בנוח לישון ליד מישהו מרמאללה. אחרי זמן הוא נפתח".

יש בכלל משמעות למפגש בן שבוע? איך זה יכול לתרום לסיום סכסוכים בני מאות שנים?

"יש לא מעט ביקורת על השיטה של קונטקט" מודה מארק. "'אנחנו נאכל חומוס ביחד והכל יהיה סבבה' ואנשים אומרים שאחרי התכנית הפלסטיני יחזור לאותה מציאות... ההיכרות האישית גורמת לאיזו תזוזה פנימית ויכולה לשנות תפיסות ורק מזה אני חושב שאפשר לעשות עבודה על הנרטיבים ועל הזהויות ועל הקבלה אחד של השני. כשפותחים את הלב לצורך היכרות אישית".

אחת הקבוצות מהתוכנית יושבת לידנו ואני מצטרפת לשמוע על מה הם משוחחים. מארק מצפון אירלנד מסביר שהם עוסקים בנישואין ובאופן שהם נבדלים בדתות שונות ותרבויות שונות. אני שואלת אותו על החוויה והוא מספר שהוא "נהנה מאד לפגוש אנשים והכל מאד שונה מאיפה שאני בא, עם כל המודעות למחזור והכל... לפני שבאתי הייתי מאד לחוץ. לא ידעתי למה לצפות ועכשיו כשאני פה ורואה את זה בעיניים הכל מאד רגוע". לדבריו, הדימוי של ישראל מאירלנד מאד קשה במדיה, אבל כשמגיעים לפה אפשר לראות שזה אחרת לגמרי... הוא צוחק ואומר "כשסיפרתי לאימא שלי מה אני רואה, היא הייתה מאד מופתעת כי הדימוי במדיה מאד שונה".

גלעד מישראל מספר: הייתי מאד נרגש לקראת המפגש לפגוש אנשים חדשים... שמחתי להיות מופתע כמה קל לנו להסתדר יחד וכמה אנחנו פתוחים לדיון ולשיחה על נושאים שונים..."

במהלך הסיור פגשתי את מועז אבו-סנינה, מדריך בתכנית, בן 23 במקור ממזרח ירושלים ובינתיים גר בחיפה. הוא מספר על עבודתו  בתחום השלום עם נוער חמש שנים, כמשתתף וכמדריך במסגרת Building Walls Breaking walls ועם עמותות אחרות.

מה החשיבות של פרויקט כזה בעינייך?

"... זה מפתח את האנשים בגיל צעיר להכיר אנשים אחרים ממקומות שחיים בסכסוך - ביניהם או בין מדינה אחרת, אבל זה נותן דרך אחרת להסתכל על העולם ונותן תקווה לעתיד שונה שאנשים יוכלו לשבת, להבין אחד את השני" הוא מסביר. "אנחנו לא מחויבים להסכים על כל דבר אבל נותנים מרחב לדבר, לחשוב ולתמוך במקומות כאלה שנותנים אופציה כזו לדור הבא להתמודד עם המורכבות שיש לכל אחד עם עצמו ועם האחר".

גדלת במזרח ירושלים. אחד המוקדים הקשים של הסכסוך והזהות. איך הרגשת כשהגעת לפרויקט לפני חמש שנים?

"... התחלתי לפגוש אנשים ולהיפתח לצד השני של העיר שאני גר בה" הוא מספר. "עד גיל 18 לא פגשתי שום ישראלי. למדתי כל החיים במזרח ירושלים... הכרתי רק אנשים שחושבים ומדברים כמוני אז בטח שזה קל ונחמד לדבר ולחשוב כמו כולם סביבך אבל זה לא נותן לעצמך למצות את הפוטנציאל של עצמך לדבר עם אנשים שונים... זה נתן לי כיוון מחשבה אחר, התחלתי לחשוב על דברים אחרת. דברים שהיו מובנים מאליהם".

מה למשל?

"הרבה מהתרבות שלי לקחתי כמובן מאליו על הסכסוך ועל עצמי אישית, זה נתן לי תקווה וכלים לחקור את עצמי ואת החיים שלי ולחשוב על כל הידע שלי. זה נתן לי כלים לחשוב אחרת... השתתפתי בהמון פרויקטים של עמותות וזה הפרויקט האהוב עליי ואני תמיד חוזר אליו..." הוא אומר בחיוך. "מה שקורה פה הוא דבר מדהים. השילוב בין חילופי התרבויות, הדיאלוג והשילוב עם הסביבה והאקולוגיה הוא ממש חשוב כי זה מאפשר לא רק לקבל כלים כלפי האחר אלא גם לשנות את היחס כלפי הטבע והסביבה".

מה מייחד את הפרויקט בישראל?

"... נכון שמדברים על המדינות האלה (שוויץ ואירלנד) שיש שם סכסוך פוליטי, תרבותי וחברתי אבל זה, בוא נגיד בסתר. פה בארץ הסכסוך חם וכל הזמן קורים דברים".

בשבוע שקדם לראיון, התרחשו בישראל שני פיגועים קשים שבמהלכם נרצחו חמישה בני אדם. אנחנו בשבוע טעון - אתה מרגיש שזה משפיע על האווירה?

"בלילה הראשון שמעתי אותם מדברים על המצב הפוליטי. נראה לי שזה משפיע אבל לא לרעה, אלא נותן מוטיבציה לדבר על דברים יותר לעומק על הדברים הקשים יותר שאולי לא היו מדברים עליהם בדרך כלל אבל כשקורים דברים בשטח זה פותח לדבר עליהם. בזמן הלו"ז זה סוג של בועה והקיבוץ מרחיק אותנו מהעולם שבחוץ... אני רוצה להגיד לכולם תהיו טובים ותרבו טוב לכולם".

המפגש עם מועז, מארק ואוליבר יחד עם הסיור בתכנית וההיכרות עם המשתתפים משאירים אותי עם אופטימיות זהירה. קשה להתנתק מהמציאות היומיומית בעיקר בשבוע מדמם, אבל אי אפשר שלא להתרגש מהקסם שקורה במפגש בין אנשים. אודה ולא אכחיש שהתחשק לי להישאר עוד קצת באווירה המיוחדת של אנשים צעירים שבונים קירות ושוברים מחיצות, אבל החיים האמיתיים קוראים לי. נכנסת לאוטו ונוסעת הביתה, בערב החדשות מחזירות אותי למציאות עם ההודעה על פיגוע נוסף. מארק ואוליבר צודקים. אי אפשר להביא שלום עולמי בתכנית כזו, אבל אני עדיין משוכנעת שיש כוח וחשיבות למפגש בין אנשים.


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!