דלג לתוכן העמוד

אלעד דן

אלעד דן
רב סמל 

אלעד דן

בן דניאל ואמנון
נפל ביום טו באב תשסו (09/08/2006)
מקום מנוחתו אילות

סיפור חייו

בנם הבכור של דניאל ואמנון. נולד ביום ז בטבת תשמא (14.12.1980) בקיבוץ אילות שבדרום הארץ. אח לבועז ודורין.

ילד טבע יפה תואר, חייכן, סקרן, תוסס ואוהב לנסות ולהתנסות. אלעד היה ילד ביישן, ובעיני חברי הקיבוץ הצטייר תמים ובעל טוב לב קיצוני ונדיר. אלעד אסף אליו חברים ממקומות שונים, וחבריו העידו עליו שהיה אדם מקסים וכובש, אהוב על כולם, תמיד ידע לפרגן, חבר שייזכר באצילותו ובשמחת החיים שלו. בכל מסגרת הוא היה מוכר כבחור האופטימי, המחייך, שתמיד עומד במשימות, יודע לומר מילה טובה, הגורם המאזן והמפשר.

הוא ילד שלנו, גידלנו אותו והוא החזיר לנו בנתינה וטוב לב אינסופיים, סיפרה סימה קנטור, חברת הקיבוץ ורכזת החינוך של הגיל הרך. אם יש ילד שאפשר להגיד עליו שהוא יהלום – זה אלעד. הוסיף ישראל נהרי, חבר הקיבוץ: אלעד גדל ככל ילדינו, עם המאפיינים של היותנו קהילה קטנה בקצה המדבר, ועם השונה והמיוחד לכל ילד ובן משק... בצד הטיולים בוואדי האבנים, הטיפוס השנתי על הר שחמון להדלקת לפידי החנוכה והגיחות הרבות לים סוף – לצלילה מתחתיו או לשחייה ושיט מעליו. המדבר משמר את היופי, ואלעד גדל ונהיה לילד יפה תואר וברוך כישרונות... ולאלעד היה ים של חברים... איך זה שכוכב אחד נופל?

אלעד למד בבית הספר היסודי באילות והמשיך בבית הספר התיכון האזורי מעלה שחרות שביטבתה, המשותף לקיבוצי הערבה הדרומית. הוריו שניהם מורים בבית הספר מעלה שחרות – אביו מורה לטבע וחוקר ואימו מורה לחינוך מיוחד וחובבת טבע, על כן אין פלא שילדם גדל להיות ילד טבע אמיתי.

אלעד, שלא ידע לשבת בשקט בילדותו, היה מלא מרץ בטיולים. כל מסלול הוא הלך לפחות ארבע פעמים, כיוון שהתקדם, עבר על כל פסגה ובעיניו החדות מצא כל חרק או מאובן ורץ במהירות בחזרה אל אבא להראות לו ולהתייעץ איתו, ואז שוב – להר שבצד האחר, וכך הלוך ושוב בסריקת שטח מושלמת. משפחת דן המטיילת קבעה לעצמה מסלול אורחים קבוע, ובכל פעם שהגיע אורח לקחו אותו לנחל גשרון שבהרי אילת. במשך הזמן קיבל אלעד את זכות ההדרכה. הילדון התנהל בקניון הצר והיפה כבביתו, שלט בחומר, ידע להסביר ברהיטות על תפוח סדום, על אבטיח פקועה, על חגבים שחורים ואיטיים הנקראים כושן ארסי וידע להזהיר. אמנון זכה לרגעים של נחת. אלעד באמת היה מושא ההערצה של כל המשפחה, סיפר בועז אחיו.

דניאל הגיעה לקיבוץ כמתנדבת, ומשפחתה מתגוררת בשווייץ. בזמן ששהה באחת מחופשות הקיץ בשווייץ, יצא אלעד לטיול אופניים בהרים עם דומיניק, דוֹדוֹ. הם דיוושו בשניים כשאלעד בן התשע חובש לראשו את הכובע האדום היפה שקיבל, מתנה מדודה יעל. כשהתקרבו לסוף המסלול גילה אלעד שכובעו אבד. הוא לא היה מוכן לוותר עליו ושב על עקבותיו לחפשו. השניים חזרו יותר ממחצית הדרך, אבל לא מצאו את הכובע. בלילה שלמחרת ליווה דומיניק את אלעד לתחנת הרכבת, אלעד עלה על הרכבת לבדו, כאשר בסוף המסלול, בתחנה האחרונה, היו אמורים לחכות לו סבו וסבתו. היה זה לילה גשום וסוער, עם רעמים וברקים, ובמהלכו עצרה הרכבת לפתע וכל הנוסעים התבקשו לעבור לרכבת אחרת. אלעד, שנסע לבדו בלי דיילת ליווי, דיבר בצרפתית עם הנוסעים, הקשיב להסברים ועבר לרכבת הנכונה. הסבים חיכו לו בקצה המסלול, נרגשים לקבל את הילד בריא ושלם, לאחר שהצליח לעבור את כל התלאות לבדו. משנכנסו הביתה הציעה סבתו: בוא נתקשר להורים ונספר להם שהגעת בשלום. אלעד הסכים, ומה היה הדבר שהיה הכי דחוף לו לספר להוריו אחרי הכול בסדר? – אל תשאלו מה קרה לי, איבדתי את הכובע האדום שדודה יעל נתנה לי במתנה.

במסיבת יום הולדת שבעים לסבא וסבתא רכבו כל בני המשפחה על אופניים במסע משותף שארך מספר ימים. דורין הקטנה טרם למדה לרכוב על אופניים ואלעד אחיה הבכור בא לעזרתה עם אופניים דו-מושביים. לא די היה לדורין שאחיה מרכיב אותה כל הדרך בעליות ובירידות, היא גם דרשה ממנו להוביל, להיות הראשון. אלעד הסכים, הוא התאמץ לשמח את דורין והם אכן היו הראשונים.

בעת מבצע ענבי זעם בשנת 1996, הגיעה קבוצת ילדים ממושבי קו העימות, כדי למצוא בקיבוצי הערבה מפלט ממטחי הקטיושות שנחתו אז על צפון הארץ. צהל לחם בחיזבאללה בדרום לבנון. סיון בת הארבע-עשרה, מהמושב בצפון, פגשה בקיבוץ אילות המארח את אלעד בן החמש-עשרה וחצי. אני זוכרת נער גבוה וצנום עם חיוך כובש המשדר צניעות וביישנות, סיפרה סיון. למרות המרחק הגיאוגרפי, אני ואלעד החלפנו טלפונים ובמשך שלוש שנים היינו ידידים טובים שמשוחחים בטלפון לעתים תכופות. כשמלאו לי שבע-עשרה שנים נסעתי עם משפחתי לאילת וקבעתי עם אלעד שניפגש. התרגשתי מאוד מהמפגש מאחר שתקופה ארוכה לא התראינו. ברגע שנפגשנו ידעתי שנהיה יחד, וכך היה. אלעד וסיון היו לזוג כשאלעד התחיל את שירותו הצבאי, תקופה בה חוו בעיקר געגועים וציפייה למפגשים.

אלעד התגייס ב-18.11.1999 ועשה חיל כלוחם בפלחוד (פלוגת חוד) בחטיבת הצנחנים. הוא היה חניך מצטיין ואף זכה לאות כומתת המפקד. עם שחרורו צורף במילואים לגדוד חהן (חיל הנדסה) של הצנחנים.

לאחר השחרור נסעו אלעד וסיון לקנדה למשך שבעה חודשים, עבדו, טיילו וראו עולם. כשחזרו הם חיו יחד שנה בקיבוץ אילות, ולבסוף החליטו שהגיע הזמן ללמוד ועברו לדירה בחיפה. לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה סיים אלעד את לימודיו במכינה הקדם-אקדמית באוניברסיטת חיפה, כהכנה ללימודי הביוטכנולוגיה, אותם עמד להתחיל לאחר טיול עם סיון בתאילנד באמצע אוגוסט. הוא כבר רכש את כרטיסי הטיסה לחופשה בת השבועיים.

אלעד עבד כמלצר בקפה גרג, ואת דירת הסטודנטים בחיפה חלקו הוא וסיון עם יובל וטלי. בדירה נוצר הווי מיוחד והארבעה הפכו למעין משפחה. יובל כתב: מדע, כמו חקר יופיים של החיים... היה הילת סקרנותו של אלעד... פרויקט לימודיו של אלעד היה מפעל לימודים מסועף שלקחו בו חלק פעיל כל יושבי הדירה רדופת השמחות... כל תביעותיו מן החיים חגו סביב תשוקתו העזה להגשימם דרך שדות תום נעוריו הנצחיים, אותם היה מקדש באומרו: מה לי וללימודים או שגרה כזאת, עודני ילד... הוא חווה והחיה את נעוריו... סיון – בהתמדה ובעקביות עיקשת, שהייתה מקור הערצתו ומשענתו הנדיבה – ליוותה אותו, כילד חרד בצל אימו החוסה, אל עבר המכינה האקדמית. טלי הייתה אמונה על הפגת ספקותיו הטורדניים אודות יכולתו המתמטית והכשרתו עד כדי צהלות סיפוקו של אותו הילד הנאבק במכשולים אל עבר יהבו. אני התעקשתי להוכיח לו שכתיבה אינה נכס בלעדי למתי מעט אלא זכות פשוטה השמורה לכל אדם. אלעד התעקש לסרב להאמין לי. הוא הצדיק כמומחה הפוסק נחרצות כי אינו מסוגל להעביר את מחשבותיו לכדי תמונה מילולית כלשהי ויהי מה... אחר שעות ארוכות של שרבוטי קצות מידע נמצאו לפתע מול עיניו מספר עמודי טיוטה פרי מחשבותיו מונחים אל מולו, כאשר ידו מרחפת ומרקדת בתנועות רקדן למד, ועיניו עיניים יודעות שובע... הוא מירק כפסל גיליון שלם, רווי בליטוש מילולי שלא היה מביך את טובי אמני השפה, ובו הצגה נאמנה של רעיונותיו המסותתים לתפארת ובו בעצם האישור הסופי של הכנעת ספקותיו... לנצח תשכון במחשבותינו ולא יימחו תמונות עיניך הנוגות. אלו יהיו עבורנו עדות ותקווה, כי מתקיים עוד הזן הפלאי הנדיר בו כל מניעיו תום וכל רצונותיו אהבה.

אהבה גדולה הייתה לאלעד לטבע, לנופים וכמובן לים. הוא הִרבה לטייל בארץ ובעולם. כל השנים אהב לצלול בים סוף בכל הזדמנות, עם חברו הקרוב, כאח לו, יוני. יוני היה שותף נאמן לצלילות, לשתיקות, לבועות, לצחוקים, לרגעי הפחד ולהרבה מאוד חוויות. באחת הצלילות הראשונות המשותפות של יוני ואלעד עם בועז, לאחר שסיים קורס צלילה, תכננו אלעד ויוני לסגור לבועז את ברז החמצן במיכל הצלילה. כצפוי מראש, בועז נלחץ ומקס ומוריץ צחקו בין הגלים, על חשבונו. בשלב מסוים חשבו יוני ואלעד שהם מספיק מנוסים, והחלו לרדת לצלילות לילה באתר הסטיל הטבוע, סמוך לחוף הווילג באילת. הם ידעו אמנם שאסור לצלול מעבר לעשרה מטרים עומק, ובהתחלה הודיעו לחיל הים על הצלילות הללו, אך כל הפרוצדורה הייתה מורכבת מדי עבורם ולכן ויתרו עליה וירדו לצלול. רק סיון הייתה מחכה להם מחוץ למים, בחוף הווילג, דואגת. היו להם משחקים ושעשועים בסטיל, שהיו קשורים לתאים המיוחדים ולמחילות שיש בספינה. במהלך הצלילות יחד ראו גם יצורים נדירים שניתן לראותם רק לאחר שעות ים רבות, בעיקר אהבו לפגוש את צבי הים ואת הטריגון.

אלעד היה מחיילי המילואים הראשונים שגויסו בצו 8 למלחמת לבנון השנייה. הוא אהב את הצבא סיפר בועז על אחיו הבכור. בסוף השבוע שלפני מותו יצא לחופשה וביקר את משפחתו בקיבוץ.

בעת פעילות קרבית בכפר דאבל בדרום לבנון נורו שני טילים לתוך בית מגורים בו חנו אלעד וחבריו. הטיל הראשון פגע בחדר שבו שהו המפקדים והרג ארבעה מהם, ואילו הטיל השני פגע בחדר בו שהו אלעד ועידן. השתייכותם ליחידת חבלה מובחרת של הצנחנים גזרה עליהם תוצאות קשות. הטיל גרם להצתה של חומרי החבלה שנשאו עימם.

אלעד דן נפל בקרב בדרום לבנון ביום טו באב תשסו (9.8.2006), בן עשרים ושש היה בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין של קיבוץ אילות – בגבעה הצופה אל הים שבו כל כך אהב לצלול. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. הוא הניח אחריו הורים, אח ואחות, וחברה.

על הקבר הטרי ספדה דניאל לבנה אלעד: אני רוצה לומר לך, אמא לא מגדלת גנרל. אמא מגדלת ילד. אני, אתה יודע, חושבת שהשלום הוא הדבר האמיתי. ואתה יודע שהייתי שותפה לעמידה בצמתים בשלום עכשיו ובנשים בשחור... אנחנו משוחחים. אני מדברת איתך ואתה אומר לי: אמא, זה לא כך... תצאי מהבועה שלך... אני מסבירה לך שמהמרחק שלי ניתן לראות את הדברים אחרת. לא חייבים תשובות של אש. אפשר בדיונים, אפשר בדיבורים, לא חייבים במלחמה. מיום לידתך חשבתי והתאמצתי בכל דרך שלא תגיע אתה להיות חייל במלחמה. עכשיו אני כועסת!!! עכשיו אני חסרה אותך!!!

במלאות שנה למותו, כתבה לו דורין אחותו שיר בשם להיות איתך: תנו לי עוד שנייה לחבק אותו / תנו לי עוד שנייה להיות איתו / לא רוצה להיפרד ממך / לא רוצה לומר לך להתראות // לא יכולה להמשיך / כבר אין לי את הכוח / הזיכרון לא מספיק לי / פשוט צריכה אותך איתי // אותך, כי רק אותך צריכה / איתך, כי רק איתך רוצה / להיות עכשיו, לחיות עכשיו / לחיות איתך, רק איתך...

היית מלאך שלי בלי כנפיים ועכשיו קיבלת כנפיים, אמרה סיון והודתה לו על שבע שנים נפלאות של חיים משותפים: צברנו חוויות מטיולים משותפים, בהם לא פעם גרמת לי לצאת מהקופסה ולהתנסות בדברים שבלעדיך לא הייתי מעיזה לעשותם. גרמת לי להתאהב בטבע והדבקת אותי ברצון העז שלך להיחשף לתרבויות וליעדים שונים בעולם. יחד בנינו לנו פינה חמה, תומכת ואוהבת. אני זוכרת אותך עניו וביישן שמוכן להתנדב ולעזור לזולת בכל הזדמנות וללא כל ציפייה לתמורה. בתמימותך ידעת איך לגרום לכל אדם שנקרה בדרכך לאהוב אותך ולרצות בקרבתך ותמיד הקרנת רוגע ואופטימיות עם החיוך הכובש על פניך.

דומיניק מסרלי, אחיה הצעיר של דניאל, אמר: אלעד, אין אנו רוצים לשכוח אותך. זו הסיבה שנטענו את העץ בן-חוּזרר הררי (Sorbus torminalis)... סבתא וסבא עם הדודים, בני הדודים והחברים. העץ יְשַמר את זיכרון סיפור חייך, יזכיר לנו את שמחת החיים שהייתה בך... עץ זה משול לעץ הזית של הרי זוּרה בשווייץ. ונדמה לי שהוא גם קצת דומה לך. שורשיו מעוגנים היטב בסלע, הוא אינו רחב ועבה כמו עץ זית זקן, אך עדין הוא ותמיר. משבי רוח חזקים גורמים לו לנטות, אך הוא אינו נשבר. חשוב גם לציין את נדיבות העץ... לַבּן-חוזרר מגוון צבעים, בהתאם לעונות השנה... בחורף, כשהכול סביב לבן ומושלג, נשארים פירותיו על העץ ומאירים את היער. האדמון והירגזי יודעים לעוף בין ענפיו ומוצאים בו את סעודתם....

חבריו של אלעד מגדחהן (גדוד ההנדסה) של הצנחנים במילואים בשיתוף עם משפחותיהם של עשרה לוחמים שנפלו בקרב בדאבל שבלבנון– רב-סרן נתי יהב, סרן יוני שמוכר, רב-סמל ראשון אשר נוביק, רב-סמל אלעד דן, רב-סמל גלעד זוסמן, רב-סמל בן סלע, רב-סמל עידן קובי, רב-סמל עדי סלים, רב-סמל נאור קאלו וסמל-ראשון אורן ליפשיץ – החליטו להנציחם באופן ייחודי, הנצחה המבטאת את הנחישות ואהבת הארץ שהיו חלק בלתי נפרד מחייהם. הם הקימו את עמותת בדרכם, של ידידי גדוד החבלה של הצנחנים במילואים. העמותה משקיעה בשיקום, שדרוג ושיפור מסלול ההליכה שביל מים לים, מהים התיכון לים הכנרת. על השביל צועדים מדי שנה אלפי מטיילים, ובו משולב סיפורם של הנופלים עם אהבת הארץ. באתר בדרכם מופיעים סיפורים על עשרת הנופלים של הגדוד.

בנוסף מונצח אלעד במסע שביל ישראל – צועדים לזכרו של אלעד דן,אותו מקיימים המשפחה בשיתוף חברים מקיבוצי חבל אילות ובית הספר מעלה שחרות, המשותף לקיבוצי הערבה.

בפייסבוק נפתח דף בשם שביל ישראל – צועדים לזכרו של אלעד דן, ובו מפרסמת המשפחה את הפרטים על טיולים לזכר אלעד, כל פעם בקטע שביל אחר.

אלעד מונצח גם באתר נזכור את כולם – להנצחת חללי צהל ופעולות האיבה, תלמידי אוניברסיטת חיפה, עובדיה ובוגריה. בדף לזכרו מופיעים סיפורי ילדות, נעורים ומכתבים שכתבו לו אוהביו: http://lib.haifa.ac.il/extprojects/memorial/content/view/61/62


מקום מנוחתו

אלעד דן
בן 26 בנופלו
מקום מנוחתו אילות